פוסט 28- הדרך שחשבה אחרת

30/5/2026

חשבתי שלא אכתוב השבוע, שאצרף כבר את כל חוויות המסע בארצות הברית לפוסט אחד, אבל ההרפתקאות שאליהן נקלענו והזמן שהתפנה היום בבוקר מנסיעות, מאפשר לי לשתף אתכם במה שקורה אתנו ממש עכשיו.

Monterey

אנחנו מתקדמים בכבישים, הנופים מתחלפים סביבנו כמו תפאורה מפוארת של סיפור שאינו נגמר.

הגענו למונטריי כמתוכנן, לדירת Air BnB, שהזמנו מראש, באחד הפרוורים שלה, שכן זו עיר עצומה, מודרנית ותעשייתית. מרגישים שמתקרבים לגבול עם ארצות הברית. אנחנו עוצרים לכמה ימים כדי לעבוד, לנוח ולאסוף כוחות למעבר הגבול והמשך המסע.

אנחנו עובדים בבקרים, אחר הצהרים והערב מסתובבים קצת בעיר ומתרשמים. בניינים גבוהים, שלטי חוצות עצומים ורעש של עיר גדולה.

נסענו למרכז העיר, כרגיל יש כיכר, עם מבנים גדולים הסובבים אותה, מזרקה, דוכני מזכרות והמון מזון צבעוני, מטוגן ומתועש.

במרכז העיר מערכת של תעלות מים בשם Paseo Santa Lucía - זו תעלה וטיילת ארוכה עם סירות והליכה נעימה שמחברת בין מרכז העיר לפארק גדול שנקרא Parque Fundidora - פארק ענק שהוקם בתוך מפעלי הפלדה הישנים של העיר. מתרשמים מהשילוב היפה בין תעשייה ישנה, אגמים, דשא ומרחבים. המוני אנשים מגיעים בסוף השבוע ונהנים מהריאה הירוקה שבאמצע העיר, דוכני מזון, מוזיאון, משחקים ואופניים, פינות ישיבה.

אחרי שלושה ימים נעימים בדירה מסודרת, נקייה, עם בריכת שחייה וכל הנוחות המפנקת, אנחנו אורזים ויוצאים בבוקר מוקדם למעבר הגבול. זהו, נפרדים ממקסיקו הצבעונית, העצומה, המגוונת והאהובה. החוויות שעברנו בה יצרבו בנו לעד. האנשים המדהימים שפגשנו בדרך, החום, הלבביות, החיוכים, ההתגייסות לעזרה בכל ענין ודבר. כל אלו הופכים לחלק בלתי נפרד מאתנו וממה שניקח אתנו הלאה.

רחובות מונטריי, ארוחה מקסיקנית אחרונה במסעדה פלצנית (בדוכנים האוכל הכי טעים)

מרכז מונטריי

שיט בתעלות המים וביקור בפארק פונדידורה

מעבר הגבול קולומביה

אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם קצת חששות, כי שמענו סיפורים. כרגיל הסיפורים מלחיצים, ובסופו של דבר לא פוגשים את המציאות שלנו בכל מקרה. אנחנו עוצרים בתחנה ייעודית, מבטלים את ה- TIP היקר והמפורסם של מקסיקו (אמורים לראות החזר שלו תוך כמה ימים לכרטיס האשראי). עוברים לצד האמריקאי, ביחד עם המון, אבל המון משאיות. למזלנו יש להן תור ייעודי ונפרד משלהן, ואנחנו מצטרפים לתור של המכוניות הפרטיות. תוך שעתיים, בלי בעיות מיוחדות אנחנו עם הדובה משייטים לנו בכבישי טקסס. מסתגלים לחזרה לארץ מערבית, נושמים לרווחה, ובעיקר מקווים שסוף־סוף נוכל לנוח קצת מתלאות הדרכים.

נפרדים ממקסיקו הצבעונית, מצוידים בקלסר עם כל הניירת, דגלי ארהב מתנוססים ברקע, והתורים במעבר עם המשאיות

טקסס

הכבישים פתוחים, רחבים, אין יותר Topes, וגם לא בורות מפתיעים. אנחנו מיד מרגישים שינוי באווירה, שכן הכל צפוי ומסודר ואחרי חודשים של נהיגה במקסיקו ובמרכז אמריקה, מערכת העצבים שלנו מבקשת לנוח. לא חייבים יותר לקשור את מגירות המטבח. צידי הכבישים נקיים ואין סוף פרפרים מלווים אותנו בדרכינו, או שמא אנחנו מפריעים להם בדרכם (מה שיותר הגיוני). זה מחזה מרהיב ואנחנו משייטים לנו בהקלה, ובשמחה על היותינו שוב בארץ אין סוף האפשרויות. השמחה שלנו לא נמשכת זמן רב, כי איך שסילבי הבינה שהיא בבית, יכלה סוף סוף לשחרר מאמץ, ולספר לנו ששוב פילטר הדלק כנראה סתום, מה שהכניס אותנו לנהיגה האיטית. אנחנו כבר מזהים את המקרה. עוצרים רגע לתת לה לנוח וממשיכים מאוד בזהירות כדי להגיע למוסך בהקדם. די מהר אחר כך הנורה נכבית ואנחנו תוהים שמא היתה זו טעות?

Pura Vida- חווה אורגנית באמצע טקסס

חזרנו להשתמש באפליקציה האהובה Harvest Hosts והזמנו מקום לינה בחווה, אליה אנחנו מגיעים אחר הצהריים, ופוגשים את גאילין הנמרצת, שמנהלת את החווה באנרגטיות בלתי נלאית. כבר מהרגע הראשון ניכר שהחווה היא הרבה יותר ממקום מגורים או פרנסה עבורה; היא ביטוי חי לאמונה שלה בפרמקלצ'ר, בהומאופתיה ובדרך חיים המחוברת לאדמה. כל הגידולים אורגניים, והיא משתמשת בשיטות טבעיות גם בחקלאות וגם בגידול בעלי החיים הרבים - תרנגולות, פרות, עיזים, כלבים. הירקות והפירות יפהפיים וטעימים, והיא גם מראה לנו את המחלבה הקטנה המפיקה חלב, יוגורט, גבינות ועוד ועוד. אנחנו טועמים ורוכשים כדי להשתתף בתחזוקת המקום (זה הרעיון של האפליקציה- להתארח ולתמוך בבעלי המקום). אנחנו מעבירים שנת לילה עמוקה ושקטה בחצר החווה, עם שמיים גדולים מעלינו, פרושי כוכבים וירח.

הדובה

למחרת יוצאים מוקדם לדרך, שהרי מחכה לנו נסיעה של כחמש שעות ליעד הבא.

אבל בשלב כלשהו גיא מתחיל להרגיש שמשהו לא תקין עם הברקסים, ואור אדום אחר נדלק. אנחנו מבינים שחייבים לעצור במוסך לראות מה קורה עם סילבי. בנתיים הנוף משתנה והופך צחיח יותר ויותר.

Fort Stockton

google maps -

מביאה אותנו למוסך בעיירה המדברית הזו. אנחנו פוגשים את דיויד שמציע לנו לעשות אבחנה ואז הצעת מחיר. אנחנו בארצות הברית, והכל מסודר. אחרי כשעה וחצי מתברר גודל הברוך. אנחנו מקבלים quote- שזו הצעת מחיר באורך הגלות. שוב הברקסים האחוריים לא תקינים וצריך להחליף חלקים. בולעים את הרוק, והולכים לשבור את החזיר כדי להוציא ממנו כמה מטבעות.

סילבי פעורת פה, עירומה מגלגליה ומקבלת טיפול שורש בבקרסים, והחלפת שמנים

דיויד שולח אותנו למלון דרכים שנמצא במרחק הליכה מהמוסך, ומבטיח לנו שהוא יעבוד עד 12 בלילה כדי שהדובה תהיה מוכנה למחר בבוקר שכן מחכה לנו נסיעה של כשש שעות ליעד הבא.

חם נורא בחוץ ואנחנו מחכים שהשמש קצת תרד ויוצאים לסיבוב היכרות עם המקום. כמו שקורה לנו לא פעם, תקלה מכנית הופכת להזדמנות להכיר מקום שלא היינו עוצרים בו אחרת.

מדובר בעיירה קטנה, עם משהו כמו 8000 אנשים, רובם ממוצא מקסיקני, משמשת כמרכז שירות לאזור חקלאי ומדברי גדול, ובשנים האחרונות גם לתעשיית הנפט והגז של מערב טקסס. אנחנו מחפשים את שרידי המבצר על שמו היא קרויה, ומבינים שהמבצר והעיירה מכבדים את זכרו של  Robert Field Stockton, קצין צי אמריקאי מפורסם מתקופת מלחמת ארה"ב–מקסיקו. תפקידו היה להגן על הדרך הראשית מפני התקפות ולשמור על המעבר במדבר. פעם גם היתה פה מערכת של מעיינות טבעיים, שיובשה לחלוטין ע״י האדם והצורך שלו במים. אנחנו ממש במערב הפרוע כאן.

בבוקר, מקבלים הודעה מדיויד שהמצב יותר חמור, והוא צריך להחליף גם את rotor- שזה הדיסק הגדול המהווה חלק ממערכת הבלמים. אנחנו מבינים שנשב כאן כמה שעות. אז פותחים שולחן, תה קפה וארוחת בוקר, שגם דיויד נהנה ממנה כמובן. ואחרכ השולחן הופך לשולחן העבודה שלנו, ואנחנו ממתינים שדיויד יסיים את העבודה כדי שנוכל לצאת שוב לדרכים.

היעד הבא שלנו הוא Albuquerque. רק בשביל השם שווה להגיע לשם. יותם אומר שנחפש את שם את וולטר וייט (משובר שורות). אני לא בטוחה מה נמצא שם, אבל יש לנו הזמנה לחניון לילה ואנחנו מקווים שנגיע אליו עוד הערב.

אז חשבנו שכשנעבור לארצות הברית יסתיימו ההרפתקאות, שכבר לא יהיה ממש מה לספר. אבל מסתבר שהדרך תמיד מוצאת דרך להמשיך להפתיע אותנו.

לסנטה קרוז אנחנו אמורים להגיע עד ה-9 ליוני. שם מחכה לנו Mole החתול, עליו נשמור במשך שבוע ובזמן הזה נכין את הדובה לשנת החורף הקרובה שלה.

נמשיך לעדכן כמובן,

עד הפעם הבאה

באהבה גדולה

גיא, אפרת והדובה