מעברים ושינויים- אמריקה, פיג׳י, אוסטרליה

3/7/26

1000 ימים עברו מאז השבעה באוקטובר

הפרידה הסופית מהדובה

ביום ראשון קרן הגיעה מברקלי לבקר את ג׳ינו, לעזור לנו להפרד מהדובה ואנחנו חוזרים ביחד לברקלי.

בילינו את היום ביחד, נסענו כמה דקות מחוץ לסנטה קרוז לבקר את בית החווה של רייצ׳ל, חברה של קרן מימי האוניברסיטה.

החווה היתה שייכת לסבתא שלה והיא עצומה, עם כמה בתים, תרנגולות, טווסים, עיזים ושני סוסים. אחד מהם ותיק, מסתובב חופשי, וכמובן התאהב מיד בגיא והלך אחריו לכל מקום. והשני, סגור באורווה משום שהגיע רק אתמול, והוא מאוד לא שקט. עובר הסתגלות. רייצ׳ל יודעת להרגיע אותו, היא לוחשת לסוסים. אנחנו מסתובבים בחצר, ונכנסים לבתים. סבתא של רייצ׳ל היתה אמנית, והיצירות המרשימות שלה פזורות בכל מקום. המון חפצים, קורי עכביש, ריהוט ישן, ריח חזק של טחב, וזכרונות קופצים מכל קיר ואריח. אני נזכרת בבית של סבא יעקב באמירים. אנשים שאספו חפצים, או שמא אפשרו לחפצים להיערם סביבם, כמו שכבת הגנה מהעולם.

אחר הצהרים חזרנו לסנטה קרוז, נפגשנו עם ג׳ינו לארוחת ערב וקבענו להיפגש למחרת אצלו בחווה.

למחרת בבוקר, התייצבנו עם כל החפצים שלנו, חנינו את הדובה מחוץ לבית של Cookie, הדייר של ג׳ינו אשר יטפל בה, יעשה את התיקונים שצריך וישמור לנו עליה.

נפרדנו מג׳ינו ו- Cookie בחום, הוקרת תודה וידיעה ברורה שגם הם נמנים עם מלאכי השביל שלנו.

העמסנו את כל המטלטלים לרכב הקטן של קרן, שאסף לקרבו הכל וללא מאמץ, ויצאנו לדרך בחזרה לברקלי.

הפעם אנחנו ישנים בבית הילדות של קרן, ממנו יש לי גם זכרונות עתיקים, ואני נהנית מהחצר האחורית שהיא כמו עולם שלם בפני עצמו, עם פינות ירוקות, פעמוני רוח, ורוחה של רותי נושבת שם במלוא עוצמתה (אמה המנוחה של קרן).

אנחנו מרגישים בבית בברקלי, פוגשים חברים, עושים סידורים אחרונים, אורזים וחוגגים לגיא יומולדת ממש ביום הנסיעה שלנו.

בערב אנחנו כבר ארוזים, מחכים ל-uber שיבוא לאסוף אותנו, ונפרדים בהתרגשות והוקרת תודה מקרן ואליושה, שגם הם כבר עם רגל אחת בחוץ לקראת הרפתקאות חופשת הקיץ שלהם.

אצל ג׳ינו בחווה, נפרדים מהדובה ומשאירים אותה בידיים טובות

בחווה של רייצ׳ל

שקיעה ביום הארוך בשנה ב-Indian Rock - Berkeley

הטיסה לאוסטרליה- עם עצירה בפיג׳י

עלינו על טיסת לילה לאוסטרליה עם עצירה של 27 שעות בפיג׳י. הכרטיס היה כל כך זול שהיה שווה לעשות את העצירה הזו. היינו סקרנים לקראתה.

נחתנו בבוקר, והתקבלנו בצלילי מוסיקה מקומית בשדה התעופה. יצאנו החוצה מהטרמינל, ופגשנו את נאביד נהג מונית שהמתין לנו בחוץ כאילו שהזמנו אותו. בדרך למלון סיפר לנו על פיגי׳ והציע לנו לקחת אותנו ליום טיול במקומות יפים, עם הדרכה שלו. זרמנו. לקחנו בחשבון שלא תהיה לנו דרך אחרת להגיע למקומות האלו, ובנוסף, זה ישאיר אותנו בעירנות כל היום.

הבחורים בחצאיות עומדים, שרים ומנגנים לכבוד הנוחתים באי

בעשר, נאביד התייצב ויצאנו ליום סיור באזור של Nadi שם נחתנו. השפה הרשמית בפיג׳י היא אנגלית כך שאין בעיית תקשורת.

הפסיפס האנושי של פיג׳י מרתק. רוב התושבים הם פיג'יאנים ילידים (iTaukei), החיים לצד קהילה גדולה ממוצא הודי. בני הקהילה ההודית הם צאצאיהם של פועלים שהובאו מהודו על ידי הבריטים בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 לעבוד במטעי קנה הסוכר. כיום שתי הקבוצות חיות זו לצד זו, וכל אחת שמרה על חלק גדול ממסורותיה, שפתה ודתה. לכן אפשר למצוא בפיג'י כפרים מסורתיים לצד מקדשים הינדיים, כנסיות, מסגדים ושווקים שבהם התרבויות השונות נפגשות זו עם זו כמעט בכל פינה.

תחנה ראשונה- עצרנו במקדש ההינדי הכי גדול וחשוב באי. בכניסה יש לחלוץ נעליים, וגיא מקבל בד כי הגיע עם מכנסיים קצרים. כמו כן אסור לצלם בתוך המקדש אז אפשר רק לדמיין את החגיגה שמתרחשת שם. התקרות והקירות מכוסים בציורים צבעוניים ומלאי חיים, המתארים אלים, סיפורים וסמלים מהמיתולוגיה ההינדית. לאלו המכירים את שיווה, וישנו וקאלי יכולים לדמיין את העושר הסיפורי שממלא את הקירות. כדי ליצור את העיטורים המורכבים הללו הובאו במיוחד אמנים מהודו, שהקדישו חודשים רבים לציור ידני של כל פרט. התוצאה היא חגיגה של צבע, אמונה ואמנות, שמצליחה לרתק גם את מי שאינו מכיר כלל את התרבות ההינדית.

בתוך חצר המקדש יש עץ המוקדש לבודהא, למרות שהוא לא חלק מהחגיגה ההינדית

אנחנו מסתובבים בעיר בין חנויות מזכרות, עוצרים לקפה, עוברים בשוק המקומי הצבעוני והמקסים, ושותים קוקוס טרי, שמזכיר לנו את מרכז אמריקה, וכמובן טועמים גם מהקאווה שזה המשקה הלאומי המוגש כמעט בכל מפגש חברתי או טקס מסורתי. הוא אמור לתת תחושת רוגע ושלווה. אני הרגשתי שנרדמת לי הלשון שזו תגובה ידועה.

משם אנחנו נוסעים לכפר הנקרא ויסייסיי, שלפי המסורת המקומית נחשב למקום שבו הגיעו ראשוני המתיישבים לפיג'י לפני יותר מ־3,000 שנה. הם הפליגו בסירות קאנו מאזור מלנזיה והביאו איתם ידע בחקלאות, דיג, בניית סירות וחיי קהילה. כאן הקימו את אחד היישובים הראשונים באיים, ומהמקום הזה התפתחה בהמשך התרבות הפיג'יאנית כפי שהיא מוכרת כיום. גם היום הכפר שומר על אורח חיים מסורתי, ומהווה נקודת חיבור מרתקת בין ההיסטוריה הקדומה של פיג'י לבין החיים בהווה. פגשנו את מרי, שלקחה אותנו לסיור בכפר ומאוד התרגשה לשמוע שאנחנו מישראל. הוא הזכיר לנו קצת קיבוץ עם המדשאות, הגינות המטופחות והמרחבים המשותפים. מסתבר שגם היום הקהילה חיה בשיתוף ובתחושת יחד.

מהכפר אנחנו נוסעים לגן סחלבים, וברקע מזדקרים ההרים, יפים וירוקים כמו ענקים ישנים. הם באמת מאמינים ששוכבים שם גבר ואישה אחד מול השנייה. יצאנו למסלול הליכה מרהיב ביופיו, מטופח, שמור ונקי. רגעים של שקט בתוך ג׳ונגל יפיפה.

התחנה האחרונה, היא ארוחת צהריים במסעדה הודית שהוא אוהב, של מקומיים. ואנחנו מקבלים ארוחת מלכים הודית עם הכל, כולל החריפות ששורפת לנו את הפה ושאר מערכת העיכול.

בין לבין, בכבישים המקומיים, אנחנו שוב פוגשים את הבמפרים/Topes/Tomolus שמאטים את הנסיעה, ולומדים שכאן קוראים להם לא פחות מאשר- Sleeping Policeman. אנחנו מסכימים פה אחד שזה השם הכי מיוחד ומוצלח.

אנחנו חוזרים אחר-הצהרים למלון, ועכשיו צריכים להחזיק עוד כמה שעות מעמד, הליכת שקיעה בחוף הים, אריזות, בין לבין צפייה בעוד משחק כדורגל, ובדיוק בדיוק כשאנחנו מוכנים לסגור עיניים, מסתבר שיש לא מסיבה אחת, אלא שתיים. אחת למטה ברחבה במלון, ועוד אחת מהמלון הסמוך. מכל מקום בוקעת מוסיקה מחרישת אוזניים בדציבלים בלתי מוסברים, ושוב אני מוציאה את האוזניות של אפל, ששוב מצילות אותי, ועוזרות לי לשקוע בעולם של שקט ועננים.

מפיג׳י לאוסטרליה

אנחנו מתעוררים הרבה לפני הזמן. בועות של התרגשות עולות וצפות בתוכנו, והנה ממש עוד מעט נפגוש את זהובת השיער הפרטית שלנו.

הטיסה לגולד קוסט, שם מיקה גרה, עוברת במהירות, והנה נחתנו. חיבוקים, חיוכים ודמעות קטנות ממלאים את שדה התעופה. בועות ההתרגשות צפות ועולות ואנחנו צפים איתן בהתרגשות, שמחה והוקרת תודה על שיש בידנו האפשרות להגיע לכאן, לחיים של מיקה ולהיות איתה.

היבשת המוזהבת ממעוף הציפור

גולד קוסט- אוסטרליה

העיר שוכנת בחופה המזרחי של אוסטרליה, במדינת קווינסלנד, דרומית לעיר בריסביין. זוהי אחת מערי החוף המפורסמות במדינה, הידועה בזכות רצועת חופים ארוכה של עשרות קילומטרים, גלים מצוינים לגולשים, מזג אוויר נעים רוב ימות השנה ואווירה רגועה של חיים ליד הים. לצד גורדי השחקים והטיילות התוססות, נמצאים במרחק נסיעה קצר יערות גשם עתיקים, מפלים ושמורות טבע, כך שבאזור אחד אפשר ליהנות גם מחוף ים מרהיב וגם מטבע עשיר וייחודי.

אין זכר לחלודה בהורות שלנו. בתוך דקות ספורות אני כבר במטבח ומתחילה לייצר את התוצרים אותם אני רגילה להפיק במשך שנים: כרוב כבוש, גרנולה, חומוס, תבשילי קטניות, ארוחות בוקר ישראליות וכו...

אנחנו מסתגלים די מהר ליופי, לים, לגלים, לנוחות החיים, ומתמוגגים מכך שיכולים לפגוש את מיקה שלנו כל יום אחר הצהרים, ובסופי השבוע.

הרחובות והטיילת מלאים כמעט עד אפס מקום באוסטרלים הולכים, רצים ומדוושים. כולם פה עסוקים באופן די מרשים בשמירה על כושר גופני, ואני מצטרפת אליהם כדי להחזיר לעצמי מה שהלך לאיבוד בחודשים האחרונים.

וכך, תוך שאנו טובלים בשקט האוסטרלי, בין ריצות לאורך החוף, בישולים במטבח, ושיחות בסוף היום, מתגנבת לה ההכרה שעוד מעט חוזרים הביתה.

החזרה לארץ

בעוד שבועיים ננחת בישראל, ותחושות רבות מתערבבות בתוכנו.

יש התרגשות גדולה. געגוע עמוק. המחשבה על החיבוק הראשון עם הילדים, עם המשפחה, עם החברים. על הריחות והשפה המוכרים, כל המקומות שהם חלק מאיתנו. יש בתוכי סקרנות גדולה לקראת הפרק החדש שמחכה לנו. איך ייראו החיים אחרי שנה של נדודים? מי נהיה בדרך? ומה ניקח איתנו הביתה?

באופן טבעי, לצד ההתרגשות יש גם חשש.

במשך חודשים ארוכים, בצורה הדרגתית ומאוד איטית, שריון ההגנה בו היינו מוקפים החל להיסדק. התרחקנו פיזית מזרם החדשות הבלתי פוסק, מהוויכוחים, מהמתח ומהדריכות היומיומית. לרגע לא הפסקנו לאהוב את הארץ או לדאוג. להפך. פשוט אפשרנו לעצמנו, בפעם הראשונה מזה שנים, להתרחק ולנשום עמוק יותר.

ועכשיו, חוזרים אל המציאות המוכרת. אל הכאב. אל המתח הביטחוני. אל השיח הפוליטי שהולך ומתחמם ככל שמתקרבות הבחירות. אל הקיטוב, אל חוסר הסובלנות, אל הקושי להקשיב למי שחושב אחרת, ואל התחושה שכל אחד נדרש לבחור צד.

אני תוהה איך אפגוש את כל זה.

אולי המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי במסע הזה, ובמיוחד בלימודי השמאניזם, היא ההבנה שאפשר לראות את המציאות כמו שהיא, מורכבת, כואבת ורבת פנים. להיות איתה בנוכחות מלאה, עם הכאב, אך לא להבלע בתוכו, ולא להתעלם או לטשטש עם עזרים שונים.

התפיסה השמאנית מאפשרת לי לראות שהמציאות החיצונית היא רק רובד אחד של הסיפור. מתחת לרעש זורמים זרמים עמוקים יותר וכל אדם פועל מתוך הסיפור שלו, מתוך הפצעים שלו, מתוך הפחדים והתקוות שלו. זו גישה שמזמינה אותי לפגוש גם את מה שמכאיב מתוך סקרנות ולא רק מתוך תגובתיות, להישאר עם לב פתוח גם כשהנטייה היא להיסגר.

אני לא יודעת אם אצליח.

אני יודעת שגם אני אשאב לפעמים לתוך הכעס, הפחד או העצב. אני יודעת שלא תמיד אצליח לשמור על נקודת המבט הזו.

אבל זו בדיוק הכוונה שאני רוצה לקחת איתי בחזרה הביתה: לזכור שאפשר להיות חלק מהמציאות, בלי להפוך להיות היא. לראות את הכאב, אבל גם את האנשים. להרגיש את המתח, אבל לא לתת לו להשתלט על הלב. ולהמשיך לבחור, שוב ושוב, להיות נוכחת, סקרנית ואנושית גם בתוך התקופה המורכבת שמחכה לנו.

עד כאן להפעם,

באהבה

גיא ואפרת, בלי הדובה