פוסט 30- סנטה קרוז קליפורניה

19/6/2026

בדרך לסנטה קרוז

הגענו לקליפורניה לאזור הדרומי שעדיין מאוד חם ומדברי. אנחנו עוצרים בעיר גדולה, שמה בייקרספילד, ונשארים שם כמה לילות כדי להספיק לעבוד. אנחנו חונים בחניון מסודר, עם כל החיבורים ואפילו בריכת שחייה לצנן את גופנו מהחום היוקד.

עוצרים בדרכים במקומות יפים, משקים את העיניים בנופים ומים

מבייקרספילד ממשיכים צפונה עוד כמה שעות, ומגיעים לחווה משפחתית קטנה של זוג מקסים, ג׳ון וג׳ן, המנהלים ביחד מבשלה של משקה אלכוהולי בשם Mead. הגענו אליהם דרך אפליקציית Harvest Host שמתבלת את המסע שלנו במפגשים מרגשים ומרתקים. זו תהיה העצירה האחרונה דרכה לפחות במסע הנוכחי. אנחנו חונים בחצר שלהם, נכנסים למבשלה ומקבלים קבלת פנים חמה, והסבר מפורט כולל טעימות מגוונות של כל שלל סוגי המשקאות שהם מכינים, שכולם נגזרת של Mead - אחד המשקאות האלכוהוליים העתיקים בעולם. המשקה, המכונה לעיתים "יין דבש", מיוצר מתסיסה של דבש ומים, ולעיתים מוסיפים לו גם פירות, תבלינים או עשבי תיבול לקבלת טעמים וניחוחות שונים.

את הדבש המשמש בסיס למשקאות שלהם הם קונים ממגדלים מקומיים, ובכלל הם משתדלים לגדל כמה שיותר מהצמחים בחצר, ומה שלא לרכוש ממשפחות ומגדלים מקומיים. במהלך הביקור טעמנו כמה סוגים שונים של Mead, כל אחד עם אופי וטעמים ייחודיים, ולמדנו מעט על המסורת העתיקה ועל מלאכת הייצור המשלבת חקלאות, טבע וקיימות. בנוסף למשקה, הם גם מכינים תערובות מופלאות וטעימות של תבלינים, לחם מחמצת ובצקים לפיצה. הכנו את הפיצה בעצמינו, אספנו תבלינים וירקות מהגינה וג׳ון אפה בתנור עצים בחצר.

חונים אצל ג׳ון וג׳ן בחצר המקסימה, עם גינת ירק, סוס, חמור ופינה שקטה משלנו

אנחנו נשארים לישון אצלם שני לילות ובעצם אלו הלילות האחרונים שלנו עם הדובה, בחוץ בטבע, בשקט.

ביום השני אנחנו עולים גבוה גבוה ל-Kings Canyon and Sequoia National Parks, ומבלים שם את היום, מבקרים בביתם של כמה מהעצים הגדולים והמרשימים ביותר על פני כדור הארץ. פגשנו את שני ה"גנרלים" המפורסמים – General Sherman Tree, הנחשב לעץ הגדול בעולם לפי נפח, ואת General Grant Tree, המכונה "עץ חג המולד של האומה".

טיפסנו על Moro Rock, כיפת גרניט עצומה המתנשאת מעל היער, ומשם נפרש נוף עוצר נשימה של רכס הסיירה נבדה, עמקים ירוקים ופסגות הרים הנמתחות עד האופק.

עצי הסקויה מותירים בנו רושם עמוק. קשה לתפוס את ממדיהם עד שעומדים למרגלותיהם, מרימים את הראש ומנסים לעקוב אחר הגזע האדיר המטפס עשרות מטרים אל השמיים. יש בהם משהו שמעבר לגודל הפיזי, אפשר ממש לספוג מהם את תחושת היציבות, העוצמה והשקט שצברו במשך אלפי שנים. מספיק לעמוד ביניהם כדי להרגיש שאני נכנסת לזמן אחר, איטי ועתיק. אני עוצמת עיניים ומבקשת לנצור בתוכי את התחושה הזו של יציבות, עוצמה ושקט, לתת לה להיספג בכל תאי גופי.

סנטה קרוז

הגענו לסנטה קרוז יום לפני שאנחנו אמורים להיכנס לבית החתול מולי. אנחנו עוגנים בחניון במרינה של העיר, כדי להתחיל בנקיונות של הקרוואן, בפנים ובחוץ. בבוקר לפני שאנחנו עוזבים, אנחנו מרוקנים את כל מיכלי המים, מנקים את כל הצנרת, ומתחילים למיין, להחליט מה נשאר בקרוואן, מה לוקחים אתנו, מה מעבירים הלאה. בצהרים, מגיעים לבית החמוד שיהיה ביתנו בעשרה ימים הבאים, ופוגשים את מולי, החתול- נמר שממתין לנו בקוצר רוח. אנחנו מתמקמים, לומדים את אורחות חייו ומנהגיו של החתול, שכמובן ישן אתנו בלילה במיטה, ובכלל אוהב לבלות איתנו במשחקים, ומנוחה.

לומדים להכיר אחד את השניים

בשבת אנחנו נוסעים לג׳ינו, 20 דקות מסנטה קרוז, בין הגבעות, הוא חי בתוך שטח אדמה גדול והזמין אותנו לאחסן אצלו את הדובה לשנה הקרובה, ללא תמורה. בכל זאת, כפולנים ידועים, אנחנו מגיעים עם שקית עם תשורות שאספנו במרכז אמריקה.

ג׳ינו הצטרף כלאחר כבוד לנבחרת מלאכי השביל שלנו

אצל גי׳נו אנחנו פוגשים את קוקי שגר אצלו בחצר, ומתברר שהוא ה-handy man לו אנו זקוקים. קודם כל הוא עוזר לנו לפלס ולהניח את הקרוואן כמו שצריך על האדמה, ואנחנו מסכמים איתו שיתקן את כל הפציעות והתקלות שקרו לנו בחודשים האחרונים עם הדובה. אנחנו נפרדים לרגע, לוקחים אתנו את סילבי כדי שיהיה לנו עם מה להסתובב השבוע, וקובעים להיפגש בסופ״ש הבא כדי להביא גם את סילבי לשנת החורף שלה.

אנחנו מסתגלים מהר לחיים בסנטה קרוז. זו עיר חוף נינוחה עם אווירת גלישה צעירה ותוססת. הרחובות שקטים, הבתים פרטיים ומוקפים בגינות קטנות, מה שנותן לנו תחושה של שכונה נעימה יותר מאשר של עיר גדולה.

השילוב בין הטבע לנוחות קוסם לנו. במרחק הליכה מהבית נמצאים בית הקפה השכונתי, החנויות, כל הסידורים היומיומיים וכמובן האוקיינוס המרהיב. אין צורך לנסוע רחוק כדי ליהנות מכל השפע הזה.

ומצד שני, בתוך עשר דקות נסיעה בלבד אנחנו כבר בפארקים ירוקים ומטופחים, צועדים בשבילי יער, לאורך מצוקים וחופים, ליד נחלים זורמים, ופוגשים ציפורים, סנאים, אריות ים ובעלי חיים נוספים. מגוון הנופים והטבע שסובבים את העיר פשוט מרשים – אוקיינוס, יערות, נחלים וגבעות ירוקות, הכל קרוב ונגיש.

אחרי חודשים ארוכים של חיים בדובה, של תנועה מתמדת, תכנון מסלולים וקבלת החלטות יומיומיות, סנטה קרוז מעניקה לנו מעבר רך ונעים. קצת כמו לנוח בתוך הנוחות. ליהנות מהשקט, מהסדר, מהפשטות של חיי היומיום ומהידיעה שכמעט כל מה שצריך נמצא ממש מעבר לפינה, וכמובן מהנוחות שבחיים האמריקאים.

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_7ee3a0bb09024a318b580d3bd9be134d/1080p/mp4/file.mp4

את הריח אפשר לדמיין

רגע לפני שמשכיבים אותה לישון, עוברת סילבי קרצוף יסודי

שינויים ופרידות

בעוד כיומיים ניפרד ממולי החתול, שכמובן התאהבנו בו, וניסע לברקלי לכמה ימים, עד הטיסה לאוסטרליה.

השינויים והטלטלות נכנסים אלי לחלומות בלילה, ואני שוהה בתוך התחושות שמגיעות איתם.

בשנה האחרונה הבית שלנו היה הדובה. בית קטן על גלגלים שנע איתנו ממקום למקום. לכאורה חיים של תנועה מתמדת, אבל בתוך התנועה הזו הייתה גם יציבות. ידענו איפה הכוסות מונחות, איפה הספרים, איפה כל אחד מאיתנו מוצא את הפינה שלו. בסופו של יום, לא משנה באיזו מדינה היינו, המיטה, המטבח, השירותים, המקלחת ואפילו המקרר – כולם היו איתנו.

עכשיו אנחנו עומדים בפני מעבר נוסף. בעוד זמן קצר ניפרד מהדובה, נצא עם צ'ימידנים ותרמילים, נבקר את מיקה באוסטרליה, ולאחר מכן נחזור לישראל. שוב שינוי. שוב פרידה. שוב הסתגלות למציאות חדשה.

בעבר חשבתי שמעברים גדולים מחייבים בחירה ברורה בין ישן לחדש. היום אני רואה אותם אחרת. החיים אינם קפיצות חדות מנקודה לנקודה, אלא תהליך של מעבר וזרימה. יש תקופות שבהן אנחנו כבר לא במקום שהיינו בו, אבל עדיין לא הגענו למקום הבא. אלו תקופות של "בין לבין" – והן המאתגרות ביותר.

בתפיסה השמאנית, כמו במסורות עתיקות רבות, הבית אינו רק מקום פיזי. הוא אינו תלוי בקירות, בעיר או במדינה. הבית הוא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. הוא המקום הפנימי שאליו אנחנו יכולים לחזור גם כאשר כל מה שסביבנו משתנה.

כאשר תחושת הבית נשענת רק על נסיבות חיצוניות, כל שינוי עלול לטלטל אותנו. אבל כאשר אנחנו מטפחים בתוכנו עוגנים של נוכחות, חיבור ומשמעות, אנחנו יכולים לנוע בין מקומות, תפקידים ותקופות חיים מבלי לאבד את עצמנו בדרך.

אני לא בטוחה שאפשר לעבור שינויים גדולים בלי להרגיש טלטלה כלל. שינוי מטבעו מזיז משהו. אבל אולי המטרה אינה להימנע מהטלטלה, אלא לפתח מספיק גמישות כדי לנוע איתה. להסכים לשחרר את מה שהסתיים, להימנע מלהיאחז בכוח במה שהיה, ולפנות מקום לסקרנות כלפי מה שעוד לא ידוע.

בימים אלו אני מתרגלת בדיוק את זה. להיפרד ממה שהיה בית במשך עשרה חודשים, להיפתח למה שעומד להגיע, ולזכור שהבית האמיתי אינו הדובה, לא התרמיל ולא הדירה שאליה נחזור. הבית הוא המקום שבתוכנו שממשיך ללוות אותנו בכל דרך, בכל מדינה ובכל שלב של החיים. וככל שאנחנו לומדים לשוב אליו, כך קל יותר לפגוש גם את השינויים הגדולים ביותר.

ולסיום

המילים המדויקות של המשורר:

בגבי נושבות רוחות המדבר 

את פני מלטפת צינתו של הים 

אז עצרתי מלכת 

כמו מבקש לחרוט בנפשי

את שנשאו עמן 

ופניתי הביתה 

מבלי לדעת לאן 

עד לפעם הבאה

באהבה

גיא, אפרת והדובה