פוסט 29 - על החופש ללכת ועל החופש להישאר

Efrat abramson
6 ביוני
זמן קריאה 3 דקות

5/6/2026

עבר שבוע מאז נפרדנו ממקסיקו ועברנו לארצות הברית. עבר עלינו שבוע של כבישים ארוכים. ניו מקסיקו, אריזונה, נבדה. מאות קילומטרים של מדבר, חום כבד, שמיים עצומים וכבישים אינסופיים, אך רחבים, איכותיים ונוחים לנהיגה. פינות עצירה מסודרות, תחנות דלק מאורגנות והכל מתנהל בנוחות ונינוחות. בהדרגה אני מרגישה את מערכת העצבים שלנו נרגעת ממצב נהיגה במרכז אמריקה, שם היינו כל הזמן בריכוז גבוה ובהיכון לקראת מפגש עם בור מפתיע, עץ עם צמרת גבוהה או אנשים בכלי רכב מכל הסוגים והמינים, וגם בעלי חיים. הנוף משתנה לאט, כמעט בלי שנרגיש. גבעות נמוכות, סלעים, שיחים עקשניים שמצליחים לשרוד בתנאים שנראים כמעט בלתי אפשריים. בהמשך הם מתחלפים ביערות מחטניים ובהרים עצומים המזדקרים סביבנו. שעות ארוכות של נהיגה, מעט מאוד דרמה, והרבה מרחבים.

אנחנו עוצרים בדרכים במקומות מיוחדים Petrified Forerst National Park

מחוץ ל- Flagstaff העברנו שני לילות ביער שמזכיר לי מחנ״ק צופים עם כל האבק והאורנים

אנחנו מקשיבים במשך שעות לפודקסט ״שיר אחד״ וצוללים לסיפורים המרתקים שמאחורי השירים הישראלים המעטרים את חיינו.

בשעות הארוכות הנמתחות מצאתי את עצמי חושבת פחות על הדרך ויותר על מה שמחכה בקצה שלה.

בחודשים האחרונים התרגלנו לחיים של תנועה. כמעט כל יום הביא איתו החלטות חדשות: איפה נישן הלילה, מה תהיה התחנה הבאה, איפה נמצא מים, כביסה, מקלחת, אינטרנט. למדנו לחיות בתוך אי־הוודאות, ואפילו לאהוב אותה. החופש לבחור בכל בוקר מחדש לאן ממשיכים הפך להיות חלק מהזהות שלנו.

מצד שני, זה גם מעייף מאוד. האתגר של חיים בתוך חוסר ודאות, והצורך לקבל כל יום אינספור החלטות קטנות המצטברות לכדי עומס ועייפות.

ולצד העייפות שבהחלטות הבלתי פוסקות, יש גם תחושת חופש נדירה. הידיעה שהיום יכול להתפתח לכל כיוון, ושמאחורי כל פנייה בכביש עשויה לחכות הפתעה חדשה בדמות של נוף טבע, אנשים וסיטואציות חיים מרתקות, שמהם אנחנו לומדים ומחכימים, ומרגישים שנשמתנו נפתחת לעולם הרחב עם כל השפע שהוא מספק.

עצירות צבעוניות בתוך המדבר Albuquerque

ועוד לילה בדרכים, בחניה של יקב מקומי, מרימים כוסית לכבוד חדשות משמחות

ועכשיו, ככל שאנחנו מתקרבים לסנטה קרוז ולרגע שבו נאחסן את הדובה ונעצור את המסע לזמן מה, השינוי אינו מתרחש רק בנופים, גם בתוכי משהו משתנה.

אני מדמיינת סוג אחר של חופש.

החופש שנמצא בידיעה איפה אשן הלילה, ואיפה אהיה בעוד שבוע. החופש לפגוש את אותם אנשים יותר מפעם אחת. החופש של שגרה, של קהילה, של מקום מוכר ושפת האם המוכרת.

במשך הרבה זמן חשבתי על חופש בעיקר כתנועה. כיכולת לנסוע, לגלות, לשנות כיוון. ועכשיו אני בודקת עוד סוג של חופש. חופש שלא מגיע מהאפשרות ללכת, אלא מהאפשרות להישאר.

אני לא חושבת שאחד מהם טוב יותר מהשני. שניהם יקרים לי ומשניהם אני לומדת ומתפתחת. ואולי האתגר האמיתי הוא לא לבחור ביניהם, אלא ללמוד לנוע ביניהם. לדעת מתי הגיע הזמן לפתוח מפה ולצאת לדרך, ומתי הגיע הזמן להניח את התרמיל, להוריד הילוך, ולתת לשורשים להעמיק, ולהתפרס אי שם במעמקים הבלתי נראים.

השבוע הזה, שהיה לכאורה רק עוד שבוע של נסיעות ארוכות במדבר, מרגיש כמו גשר בין פרק אחד בחיים אל עבר הפרק הבא.

במסורת השמאנית חופש אינו נמדד במרחקי נסיעה ארוכים, או באפשרויות פתוחות בפנינו, או בכמה מעט מחויבויות יש לנו. החופש האמיתי מתחיל במקום אחר, לגמרי.

הוא מתחיל ביכולת להיות נאמנים לעצמנו.

להקשיב לקול הפנימי שמתחת לרעשי העולם, לציפיות של אחרים, להרגלים ולפחדים. להסכים לשאול שוב ושוב: מי אני עכשיו? מה נכון עבורי ברגע הזה? ולא פחות חשוב, להסכים לכך שהתשובה עשויה להשתנות.

מהזווית השמאנית, אנחנו לא רק מגיבים למציאות. אנחנו שותפים ביצירה שלה. בכל מחשבה, בחירה, כוונה ופעולה, אנחנו טווים את החוטים שמהם נרקמים חיינו.

ולכן חופש הוא לא רק היכולת לבחור בין אפשרויות שונות. חופש הוא היכולת לבחור את האדם שאנחנו רוצים להיות בתוך המציאות שניתנה לנו.

אפשר להיות חופשיים בבית קטן בעיר סואנת, ואפשר להרגיש כלואים על כביש אינסופי באמצע המדבר.

כי החופש העמוק ביותר אינו קשור למקום שבו אנחנו נמצאים, אלא למידת הנוכחות, האותנטיות והאחריות שאנחנו מביאים אל חיינו.

וזו אחת המתנות הגדולות של המסע הזה עבורי. לראות ולחוות עולם חדש, אבל גם לפגוש שוב ושוב גרסאות חדשות של עצמי. לגלות שהחופש אינו יעד שאליו אני מגיעה, אלא מערכת יחסים מתמשכת עם החיים, עם הבחירות שלי, ועם האדם שאני בוחרת להיות בכל יום מחדש.

פנייה לא נכונה הכניסה אותנו לקצוות של וגאס, אבל לא נשארנו

ובינתיים החיים, כמו החיים, דואגים להזכיר לנו שגם פילוסופיה צריכה לפעמים לחכות במוסך.

בזמן שאני כותבת את הפוסט, שוב אני יושבת במוסך. כן, הדובה שוב סובלת. הפעם אנחנו נמצאים בעיירה שקשה לי לבטא את שמה- Pahrump, אי שם בנבדה, בערך שעה נסיעה מלאס וגאס (ויתרנו על עצירה כי כבר התחתנו ואנחנו מהמרים כל יום בדרכים).

הטמפרטורות פה מאתגרות את אפליקציית מזג האוויר, ושוב אנחנו משנים תכניות ומתאימים את עצמנו לסיטואציה. הפעם מחליפים את שני המצברים, גלואו פלאגים למי שמבין, נוזל טראנסמישן, בקיצור כל מה שהמוסך הקודם לא עשה, ולא מאפשר לנו להמשיך בנסיעה.