All Posts

22/5/2026 נפרדנו בחיבוקים מאגמי וחבריו, בידיעה שנפגש שוב בעוד חודשיים וחצי בארץ. בוקר מוקדם, בנוהל הרגיל מכינים כוס קפה, תה, כריכים, פירות וירקות, רק שהפעם אנחנו מתחילים לחזור חזרה צפונה, לארצות הברית. יותר נסיעות, פחות טיולים. הקצב משתנה ויש לנו לוחות זמנים לעמוד בהם. המעבר מאל סלבדור לגואטמלה רביעי בבוקר, יוצאים מחוף הים ונוסעים לאורך החופים צפונה לגבול עם גואטמלה. הגענו לגבול יחסית מהר, אחרי כשעתיים נסיעה, עברנו מאל סלבדור במהירות ובקלות, וגם המעבר לגואטמלה עצמה עובר מהר,

15/5/26 בראשון למאי, יום הפועלים (אכן עבדתי קשה באותו יום), עזבנו את אגם אטיטלן ויצאנו בדרכינו לכיוון אל סלבדור. עצרנו בדרך לישון לילה אחד לפני הגבול, אצל זוג מקסים, איזבל וחוויאר, שהיו בעבר מטיילים בעצמם, ועכשיו חיים בשטח אדמה רחב ידיים, ומארחים אובר-לנדרים (Overlanders) בדרכם צפונה או דרומה. כשאנחנו מגיעים הם מקבלים את פנינו בחום, ומפנים אותנו לחלקו האחורי של השטח שלהם, כמה שיותר רחוק מהכביש, כי אמורה להיות באזור מסיבה גדולה הערב עם מוזיקה רועשת. מזג האוויר הרבה יותר חם כאן

1/5/26 גיא וטובי גיא נסע לבקר את דוד טובי, ומצא אותו עטוף בחברי נפש נפלאים, אנשים שתומכים, דואגים ומוודאים שלא יחסר לו דבר. הוא נכנס לרגע לשגרת החיים של טובי, התחבר לנוסטלגיה משפחתית, בישל מרק עוף, סידר, ניקה, ואפילו מצא אוצרות משפחתיים שנשכחו. ובעיקר, הוא מקווה שהצליח להביא איתו קצת שמחה, חום ומוטיבציה. הקורס שלי המראתי לאיידהו הצפונית והקרה, אל עיירה יפהפייה השוכנת על שפת אגם ומוקפת בהרים מושלגים. שם פגשתי קבוצה של נשים מרתקות, עוצמתיות וסקרניות לקראת השלב הבא בהכשרה שלנו.

10/4/26 קודם כל, אנחנו בהקלה גדולה עם הגעתה של הפסקת האש המיוחלת, בתקווה שתמשך כמה שיותר זמן. קפיצה קטנה בין עולמות. נחתנו בארצות הברית, בברקלי קליפורניה, לעצירת ביניים קצרה. רשמים משדה התעופה בגואטמלה: החבר הזה עמד אתנו בתור לצק אין, ובדרך המון המון מדבקות על קיר, אז הוספנו גם את שלנו. המעבר חד ומורגש, הרחובות נקיים, הכל מסודר, כולם מדברים אנגלית, וברקלי יפה מתמיד, רחוצה בגשם אביבי. אנחנו לוקחים רגע לנשום, להסתובב קצת, להצטייד בכל מה שהיה חסר לנו בדרך, ולהתפנק בדברים הקטנים־

3/4/2026 את הדרך לאנטיגואה אנחנו מפצלים ליומיים, מחפשים חניון ללילה ולא מוצאים באפליקציה שום מקום באזור. עצרנו במוטל דרכים, לקחנו חדר ללילה במחיר מצחיק, קיבלנו שתי מיטות זוגיות ומקלחת, ולמחרת אנחנו יוצאים לכיוון אנטיגואה. בדרך חולפים בשולי גואטמלה סיטי, ושמים לב שהכבישים מתרחבים, והנהיגה נעשית רגועה יותר. הגענו לאנטיגואה. עיר קולוניאלית עתיקה, עם רחובות מרוצפי אבנים שהם חלק מהמורשת ההיסטורית של אנטיגואה, שהוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. לכן יש הגבלות מחמירות

27/3/2026 המעבר לגואטמלה אנחנו משכימים לקום, כי השמש פוצחת כבר בשעה שש. מתארגנים, קופצים למאפיה ושמים שני כיכרות לחם מחמצת מעולה בפריזר. מתחבקים עם האנס ואנקה ויוצאים לנסיעה של עשרים דקות לגבול. הצד הבליזי עובר חלק, וברגע שאנחנו מגיעים לצד הגואטמלי, בלגן. הדרך צרה מאוד, המון מכוניות ומשאיות שלא ברור איך הן נכנסות לדרך הצרה, אבל ברגע שהגענו, בחור בחולצה כ

20/3/26 רגע לפני שממשיכים עם הסיפורים שלנו ובזמן שאנחנו כאן, נעים בין גבולות ונופים, הלב שלנו כל הזמן נטוי למה שקורה בארץ. וזה לא פשוט. חשבנו לא מעט אם נכון להמשיך לפרסם כי מה קשור עכשיו שאנחנו מסתובבים לנו בעולם בזמן שבארץ כולם רצים למקלטים, מסתובבים טרוטי עיניים עם מערכת עצבים על הקצה, אבל קיבלנו כל כך הרבה הודעות שמבקשות שלא נפסיק, שזה נותן רגע של אור ונשימה בתוך המציאות הקשה. אז אנחנו ממשיכים לפרסם, עם המון המון דאגה ואהבה, ובתקווה שבמשהו אנחנו יכולים לרכך קצת את היום יום

13/3/26 מבט על החניון האחרון בו שהינו במקסיקו הימים עוברים, ונדמה שהארץ במצב של חושך על פני תהום. זירות מלחמה נפתחות, שוב הפגזות על הצפון, שוב חיילים בלבנון, ופה עולם כמנהגו נוהג. אנחנו מתקשים להכיל את הפער בין המציאות כאן לבין מה שקורה בארץ. מפה זה נראה שהולך ומחמיר, ומצד שני המסע שלנו ממשיך בעוצמה, כאילו יש לו חיים משל עצמו, תנועת הדובה בדרכים חזקה ואיתנה, ואנחנו זורמים איתה. אנחנו עוזבים את מרידה עם כביסה נקייה, ציוד לאופניים, לחמי מחמצת מעולים בפריזר, ויוצאים לנסיעה של 3

5/3/26 Agua Azul אני מתישבת לכתוב את הפוסט הזה בלב כבד. אנחנו רחוקים, בקצה אחר של העולם, ובארץ שוב מלחמה. החדשות זורמות אלינו דרך המסכים, שוב אותו סיפור מוכר, והדאגה חוצה אוקיינוסים. בו בזמן, כאן החיים נמשכים. אנשים קמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, צוחקים ברחוב. אין אזעקות, אין ריצה למרחב מוגן. שני עולמות שמתקיימים במקביל, ואנחנו ביניהם. הגוף כאן, הלב שם. מנסים להחזיק גם וגם, להיות נוכחים במסע שלנו, ובאותה נשימה להישאר מחוברים, דרוכים, מתפללים לשלום ולשקט עבור כולם. מילה

27/2/26 מ- Tule, הכפר הקטן השוכן ליד Oaxaca יצאנו לדרכים כשסילבי רחוצה ונקייה (כמובן שלא להרבה זמן), והכיוון שלנו עיר בשם San Cristobal De Las Casas, בקיצור סאן קריסטובל השוכנת בהרים הגבוהים אי שם דרומה. הדרך אליה ארוכה ואנחנו מפצלים ליומיים עם עצירה נוספת לחופי האוקיינוס השקט. אני תמיד שמחה לפגוש את השקט ומחכה לו בקוצר רוח. תוך כדי נסיעה, אנחנו שמים לב שה-slideout, או פינת הישיבה שלנו אשר נכנסת ויוצאת בעזרת כפתור חשמלי, בורחת לה החוצה. כל סיבוב בכב

18/2/2026 אחרי כמה ימים ב-Cholula, אנחנו יוצאים שוב לדרכים, משתדלים לצאת על הבוקר, מכינים לו קפה, לה תה, כריכים ופירות לדרך ויאללה. הדרך יפה, מתפתלת לה בין ההרים, ואנחנו גומעים מרחקים גדולים היום ומדרימים תוך כדי נסיעה במרכז מקסיקו ההררית. היעד הבא שלנו הוא מדינת Oaxaca, ועיר הבירה שלה הנושאת את אותו שם. קצת לפני Oaxaca, אנחנו עוצרים באתר עתיקות בשם: Monte Alban זו עיר קדומה היושבת על רכס הרים גבוה, כ־400 מטר מעל עמק אואחקה, והטיפוס למעלה עם הדובה מתנהל בעצלתיים ויחסית חלק,

13/2/26 Finca Castel de Oro ליד הנחל החם בצבעי התורכיז מהפוסט הקודם, בעמק חם ויבש של מדינת הידלגו, מצאנו חווה משפחתית קטנה שחיה בקצב אחר. זו היתה נסיעה של פחות משעה, שבדיוק התאימה לנו כי שנינו עדיין לא היינו מספיק בריאים. אבל כמובן שאי אפשר בלי התעלולים של Google maps שלקחה אותנו לדרך בה לא יכולנו לעבור. הסתובבנו ומצאנו דרך חלופית. הדובה עדיין סוחבת אי אלו ענפים עליה מהנסיונות חסרי התועלת הללו, אבל רק שתבינו, מבחינת גברת המפות זו דרך עבירה לכל דבר וענין גרגורי, בעל החוה, ארח

5/2/26 כשפתחנו את הבלוג הזה, לא חשבנו יותר מדי קדימה. כולם כל כך התלהבו, שרצינו פשוט לשתף במסע, בנופים, בדרך. כבר בהתחלה היה לנו ברור שלא נייצר כאן תחושה שהכול מושלם, ושנשתף גם ברגעים המאתגרים. בקושי, העייפות, החולי, הימים הפחות זוהרים שהם חלק מהמסע לא פחות מהתמונות היפות. השבוע, למשל, היינו חולים. בהתחלה חשבנו שזו רק התקררות קלה והמשכנו בתכניות שלנו, עד שהבנו שזו ממש שפעת. זו תחושה אחרת להיות חולים בארץ זרה, בלי המרק המנחם של אביטלי, אלא רק שנינו אחד עבור השניה. היום הגענו ל

30/1/26 אין צורך בשורה הזו יותר הפלגה הגענו לנמל ביום שני בשעה שתיים בצהרים כפי שהתבקשנו. שולחים אותנו להשקל. אנחנו פוגשים בגבר מקסיקני עב-בשר שמראה לנו בספרדית מהולה במספר מצומצם של מילים באנגלית, את התעריף, והוא גבוה ממה שהמזכירה הראתה לנו לפני כמה ימים. אבל, אם נשלם לו 2000 פסוס במזומן, הוא ידאג שיעלה לנו פחות. לא היה לנו את הסכום הזה במזומן, וכל המהלך עורר תהיו

21/1/26 אחד שלא שב הפוסט הזה מוקדש לאיש אחד שמו דן בן ארי. דן היה איש גדול, ידיים, רגליים, קרחת, ולב עצום שעבד קשה כמעט 90 שנים. איש אשכולות, איש אדמה, איש ידע, טיולים, משפחה. איש של עצים, של התישבות, של עבודה קשה, של שורשים. מלח הארץ, במלוא מובנה של מילה. איש, שממטופל הפך ברבות השנים לחבר יקר. נהניתי לשבת איתו ולשוחח, גם כשהמילים כבר לא זרמו כרגיל. למדתי דרכו

8/1/2026 אחד שעדיין לא שב נפרדים מארצות הברית סן דיאגו היתה נהדרת, מרווחת, פתוחה, מלאה בשכיות חמדה, ברים, מסעדות, פיצרייות מעולות, בירות טעימות, גנים ירוקים, מוזאונים ועוד ועוד... אנחנו נפרדים ממנה בהוקרת תודה, מסדרים ומנקים את הדירה, נפרדים מהכלבה השחורה, הדירה הלבנה ויוצאים שוב לדרכים. שוק יום א בשכונה הבנין בו גרנו. גרנולה בצנצנת מחכה לבעלים של pepper המרחק בין סן

26/12/25 עדיין 1 שלא שב שגרה של חיי עיר עבר שבוע מאז הפוסט האחרון. שבוע שלא קרו בו דברים “גדולים”, לא נופים חדשים, ולא דרמות. אנחנו בסן דיאגו. גרים בדירה מפנקת, שקטה, מוארת, מרווחת. לכל אחד מאתנו יש הפינה שלו לעבודה ולמנוחה. זמן לרווח. כמובן שעם הדירה הגיעה כלבה. שחורה, קטנה, אנרגטית וקצת חרדתית, אבל קשה שלא להתאהב בה. היא מתוקה אמיתית. בעלי הדירה, זוג צעיר בשנות ה

הערה: הפוסט הזה נכתב לפני מעבר הגבול, על סמך ההכנות שלנו והמידע שאספנו. אחרי שנעבור בפועל—אעדכן כאן מה באמת ביקשו, מה עבד לנו, ומה הייתי עושה אחרת. מסמכים שהכנו לקראת מעבר הגבול (מסודר בקלסר) צילמנו והדפסנו כמה עותקים מכל מסמך (וגם שמרנו דיגיטלית), כדי שלא נהיה תלויים במסמך אחד “מקורי” ברגע אמת. המסמכים: דרכונים (צילום של עמוד הפרטים) בנוסף הכנו עותק אחד עם למינציה לשים ברכב לידנו. רישיונות נהיגה הרישיון הרגיל (כרטיס) רישיון נהיגה בינלאומי ביטוח רכב למקסיקו (Mexican Auto

20/12/25 עדיין אחד שלא שב הדובה עם חופי האוקיינוס השקט אחרי חודשיים וחצי בדרכים, ושלושה וחצי חודשים מאז עזבנו את הבית, אני מבינה שהענין הוא לא איפה היינו, אלא איך זה באמת לחיות ככה לאורך זמן. זהו פוסט על ים וערפל, על לילות יין ביקב, על נר ראשון בניכר, וגם על אכזבות, עייפות ושמחה לקראת הקיץ אליו הגענו סוף סוף. הים- ריחות ילדות, ערפל כבד והפתעה משמחת עזבנו את ברקלי, ע

13/12/25 עדיין 1 הדרך לברקלי (Berkeley) יצאנו מהביקור בדיור המוגן של עצי הסקוויה ( Sequoia) הזקנים, והתחלנו לרדת במורדות ההרים לכיוון מערב, כשפתאום נגלה לעיננו נוף אחר לגמרי ומפתיע. בין העננים, שעכשיו היינו מעליהם, צצו מידי פעם גבעות ירוקות, מעוטרות בשיחים ועצים, בנוף שמזכיר בכלל את אירלנד או ניו-זילנד, או את בית הגידול של הטלטביז. הכביש מתפתל עוד ועוד, בירידה