All Posts

27/2/26 מ- Tule, הכפר הקטן השוכן ליד Oaxaca יצאנו לדרכים כשסילבי רחוצה ונקייה (כמובן שלא להרבה זמן), והכיוון שלנו עיר בשם San Cristobal De Las Casas, בקיצור סאן קריסטובל השוכנת בהרים הגבוהים אי שם דרומה. הדרך אליה ארוכה ואנחנו מפצלים ליומיים עם עצירה נוספת לחופי האוקיינוס השקט. אני תמיד שמחה לפגוש את השקט ומחכה לו בקוצר רוח. תוך כדי נסיעה, אנחנו שמים לב שה-slideout, או פינת הישיבה שלנו אשר נכנסת ויוצאת בעזרת כפתור חשמלי, בורחת לה החוצה. כל סיבוב בכב

18/2/2026 אחרי כמה ימים ב-Cholula, אנחנו יוצאים שוב לדרכים, משתדלים לצאת על הבוקר, מכינים לו קפה, לה תה, כריכים ופירות לדרך ויאללה. הדרך יפה, מתפתלת לה בין ההרים, ואנחנו גומעים מרחקים גדולים היום ומדרימים תוך כדי נסיעה במרכז מקסיקו ההררית. היעד הבא שלנו הוא מדינת Oaxaca, ועיר הבירה שלה הנושאת את אותו שם. קצת לפני Oaxaca, אנחנו עוצרים באתר עתיקות בשם: Monte Alban זו עיר קדומה היושבת על רכס הרים גבוה, כ־400 מטר מעל עמק אואחקה, והטיפוס למעלה עם הדובה מתנהל בעצלתיים ויחסית חלק,

13/2/26 Finca Castel de Oro ליד הנחל החם בצבעי התורכיז מהפוסט הקודם, בעמק חם ויבש של מדינת הידלגו, מצאנו חווה משפחתית קטנה שחיה בקצב אחר. זו היתה נסיעה של פחות משעה, שבדיוק התאימה לנו כי שנינו עדיין לא היינו מספיק בריאים. אבל כמובן שאי אפשר בלי התעלולים של Google maps שלקחה אותנו לדרך בה לא יכולנו לעבור. הסתובבנו ומצאנו דרך חלופית. הדובה עדיין סוחבת אי אלו ענפים עליה מהנסיונות חסרי התועלת הללו, אבל רק שתבינו, מבחינת גברת המפות זו דרך עבירה לכל דבר וענין גרגורי, בעל החוה, ארח

5/2/26 כשפתחנו את הבלוג הזה, לא חשבנו יותר מדי קדימה. כולם כל כך התלהבו, שרצינו פשוט לשתף במסע, בנופים, בדרך. כבר בהתחלה היה לנו ברור שלא נייצר כאן תחושה שהכול מושלם, ושנשתף גם ברגעים המאתגרים. בקושי, העייפות, החולי, הימים הפחות זוהרים שהם חלק מהמסע לא פחות מהתמונות היפות. השבוע, למשל, היינו חולים. בהתחלה חשבנו שזו רק התקררות קלה והמשכנו בתכניות שלנו, עד שהבנו שזו ממש שפעת. זו תחושה אחרת להיות חולים בארץ זרה, בלי המרק המנחם של אביטלי, אלא רק שנינו אחד עבור השניה. היום הגענו ל

30/1/26 אין צורך בשורה הזו יותר הפלגה הגענו לנמל ביום שני בשעה שתיים בצהרים כפי שהתבקשנו. שולחים אותנו להשקל. אנחנו פוגשים בגבר מקסיקני עב-בשר שמראה לנו בספרדית מהולה במספר מצומצם של מילים באנגלית, את התעריף, והוא גבוה ממה שהמזכירה הראתה לנו לפני כמה ימים. אבל, אם נשלם לו 2000 פסוס במזומן, הוא ידאג שיעלה לנו פחות. לא היה לנו את הסכום הזה במזומן, וכל המהלך עורר תהיו

21/1/26 אחד שלא שב הפוסט הזה מוקדש לאיש אחד שמו דן בן ארי. דן היה איש גדול, ידיים, רגליים, קרחת, ולב עצום שעבד קשה כמעט 90 שנים. איש אשכולות, איש אדמה, איש ידע, טיולים, משפחה. איש של עצים, של התישבות, של עבודה קשה, של שורשים. מלח הארץ, במלוא מובנה של מילה. איש, שממטופל הפך ברבות השנים לחבר יקר. נהניתי לשבת איתו ולשוחח, גם כשהמילים כבר לא זרמו כרגיל. למדתי דרכו

8/1/2026 אחד שעדיין לא שב נפרדים מארצות הברית סן דיאגו היתה נהדרת, מרווחת, פתוחה, מלאה בשכיות חמדה, ברים, מסעדות, פיצרייות מעולות, בירות טעימות, גנים ירוקים, מוזאונים ועוד ועוד... אנחנו נפרדים ממנה בהוקרת תודה, מסדרים ומנקים את הדירה, נפרדים מהכלבה השחורה, הדירה הלבנה ויוצאים שוב לדרכים. שוק יום א בשכונה הבנין בו גרנו. גרנולה בצנצנת מחכה לבעלים של pepper המרחק בין סן

26/12/25 עדיין 1 שלא שב שגרה של חיי עיר עבר שבוע מאז הפוסט האחרון. שבוע שלא קרו בו דברים “גדולים”, לא נופים חדשים, ולא דרמות. אנחנו בסן דיאגו. גרים בדירה מפנקת, שקטה, מוארת, מרווחת. לכל אחד מאתנו יש הפינה שלו לעבודה ולמנוחה. זמן לרווח. כמובן שעם הדירה הגיעה כלבה. שחורה, קטנה, אנרגטית וקצת חרדתית, אבל קשה שלא להתאהב בה. היא מתוקה אמיתית. בעלי הדירה, זוג צעיר בשנות ה

הערה:  הפוסט הזה נכתב לפני  מעבר הגבול, על סמך ההכנות שלנו והמידע שאספנו. אחרי שנעבור בפועל—אעדכן כאן מה באמת ביקשו, מה עבד לנו, ומה הייתי עושה אחרת. מסמכים שהכנו לקראת מעבר הגבול (מסודר בקלסר) צילמנו והדפסנו כמה עותקים מכל מסמך  (וגם שמרנו דיגיטלית), כדי שלא נהיה תלויים במסמך אחד “מקורי” ברגע אמת. המסמכים: דרכונים  (צילום של עמוד הפרטים) בנוסף הכנו עותק אחד עם למינציה לשים ברכב לידנו. רישיונות נהיגה הרישיון הרגיל (כרטיס) רישיון נהיגה בינלאומי ביטוח רכב למקסיקו  (Mexican Auto

20/12/25 עדיין אחד שלא שב הדובה עם חופי האוקיינוס השקט אחרי חודשיים וחצי בדרכים, ושלושה וחצי חודשים מאז עזבנו את הבית, אני מבינה שהענין הוא לא איפה היינו, אלא איך זה באמת לחיות ככה לאורך זמן. זהו פוסט על ים וערפל, על לילות יין ביקב, על נר ראשון בניכר, וגם על אכזבות, עייפות ושמחה לקראת הקיץ אליו הגענו סוף סוף. הים- ריחות ילדות, ערפל כבד והפתעה משמחת עזבנו את ברקלי, ע

13/12/25 עדיין 1 הדרך לברקלי (Berkeley) יצאנו מהביקור בדיור המוגן של עצי הסקוויה ( Sequoia) הזקנים, והתחלנו לרדת במורדות ההרים לכיוון מערב, כשפתאום נגלה לעיננו נוף אחר לגמרי ומפתיע. בין העננים, שעכשיו היינו מעליהם, צצו מידי פעם גבעות ירוקות, מעוטרות בשיחים ועצים, בנוף שמזכיר בכלל את אירלנד או ניו-זילנד, או את בית הגידול של הטלטביז. הכביש מתפתל עוד ועוד, בירידה

6/12/25 חטוף 1 נפרדנו מבית החתולים והתרנגולות, לא לפני שהנחנו על שיש המטבח צנצנת עם גרנולה מתנה לסוזאן על שהשאירה לנו את ביתה בנדיבות ואמון אנושי ראוי להערכה. שוב אנחנו בדובה, בדרכים, גומעים מרחקים ארוכים, עוזבים את יוטה, ועוברים לאריזונה. הנוף משתנה. הוא מאוד מדברי ושומם, ומרחבים אינסופיים. השממה הזו אינה רק ויזואלית. האוויר מאוד יבש, מה שמשפיע על העור שמבקש כמויות ע

28/11/25 2 חטופים טרם שבו hoodos החלון שמעל ראשינו התעוררתי בזריחה וצפיתי מהחלון שמעל ראשי בורוד השמיים, פסים פסים, להקות של ציפורים נודדות בדרכן לאי שם, וההרים הגבוהים למרגלותיהם אנחנו ישנים בלילות האחרונים עומדים במקומם אלפי שנים. השמש עולה והצבעים משתנים, האור מתחזק ומציף את עלי הזהב בבוהק זוהר. החניון מתעורר לאט. עדיין קור מקפיא בחוץ, אך הכלבים דורשים לצ

20/11/25 3 חטופים נותרו בשבי הצפצפות של Aspen עברו שבועיים עמוסים וגדושים בנסיעות, טיולים, מפגשים אנושיים, וחוויות, המון חוויות. היום יום שלנו מלא מאוד, ועדיין הכאב על מה שקורה במדינה הולך איתנו כמו דרבן בכף הרגל. כביש 70 לכיוון קליפורניה יצאנו מדנבר על כביש 70 החוצה את הרי הרוקי לכיוון דרום מערב. הכביש אמנם גדול אך עובר בנופים עוצרי נשימה של הרי הרוקי המושלגים

6/11/2025 6 חטופים טרם שבו איפה הצבעים? בדיוק לפני חודשיים עזבנו את הארץ ויצאנו להרפתקאה המיוחדת הזו. קיבלנו תגובות שונות ומשונות: פירגונים, הרמות גבה, פליאה, קנאה. החלום שרקמנו במשך חודשים רבים בסלון ביתנו, עם מחשבים פתוחים, ספרים, צ׳אטי, והמלצות של קבוצות פייסבוק הפך למציאות חיינו. עד עכשיו, לפעמים אני מתבוננת בדובה הלבנה ולא מאמינה שהיא שלי, שזה הבית שלי כרגע. הימים ע

24/10/25 עדיין 13 חטופים טרם הושבו פרידה ממשפחה בעמק השמח (Happy Valley, Portland) ביום ראשון 11/10/25 נפרדנו מעמית, חופ ואמה (גם מגוני האהובה) עם דמעות בעיניים והוקרת תודה אינסופית על הארוח, התמיכה, הנדיבות והעזרה. אני לא מוצאת מספיק המילים להודות להם. החלום שלנו הפך למציאות בשל האפשרות שהיתה לנו להתארח אצלם, ולהפוך את ביתם למשרד הפקות לצורך הגשמתו. והם נרתמו לעזור בכל

10/10/25                                                                                            פורטלנד, אורגון                 ...

25/09/2025                                                                                                                ...

אשכולות 24 שריגים ליאון התרגשות של פוסט ראשון במסע, עושה צעדים ראשונים גם במדיה הזו. גיא ואני נכתוב ביחד כל אחד מאתנו בסגנון המיוחד שלו. ...