פוסט 10-חודשיים וחצי על הדרך: שגרת החיים עם הקמפר (הדובה)

20/12/25

עדיין אחד שלא שב

הדובה עם חופי האוקיינוס השקט

אחרי חודשיים וחצי בדרכים, ושלושה וחצי חודשים מאז עזבנו את הבית, אני מבינה שהענין הוא לא איפה היינו, אלא איך זה באמת לחיות ככה לאורך זמן.

זהו פוסט על ים וערפל, על לילות יין ביקב, על נר ראשון בניכר, וגם על אכזבות, עייפות ושמחה לקראת הקיץ אליו הגענו סוף סוף.

הים- ריחות ילדות, ערפל כבד והפתעה משמחת

עזבנו את ברקלי, על רחובותיה החמודים והצפופים, עברנו את הגשר לסאן פרנסיסקו, שעה של נסיעה אורבנית, והנה אנחנו שוב במרחבים. משתלבים עם כביש מספר 1 המפורסם (גם הוא זכה לפלייליסט בספוטיפיי), והנסיעה בו מבטיחה לנו להיות הכי קרובים שאפשר לים. כשהיינו ילדים היה לנו שיר מטופש שהיינו שרים: ״הנה הים, הנה הים״ וחוזרים על המילים עד שרגלינו היו נוגעות בחול החם. אז הנה הים מולינו- האוקיינוס השקט, עצום, רחב, אינסופי. מזג האוויר מתחמם מעט, לח יותר, והעיקר- האוויר נפתח, ובית החזה נפתח איתו. אני מרגישה דגדוגים של שמחה בתוכי, להיות קרובה שוב לים, לחול, לריחות, לצדפים, לאצות, לבית הגידול הטבעי שלי. ליבי מתרחב ואני שמחה לפגוש את השחפים, הגלים והקצף הלבן.

בימים הקרובים נתקרב ונתרחק מהים בעיקר לפי מקומות הלינה. אנחנו מגלים שהים חינמי אבל הלינה לידו ממש לא, ובעיקר ככל שמתקרבים ללוס אנג׳לס המחירים מרקיעים.

גיא אורז את האופניים, הגשר מברקלי לסאן-פרנסיסקו ותמונות מהדרכים

באחד הימים, עלה בידינו להזמין מקום לשני לילות בחניון ציבורי ליד הים (San Simeon Campground) ואנחנו יורדים אל החוף מהאזור ההררי. ממש רגע לפני הירידה, אנחנו מסתכלים לכיוון מערב ורואים שמיכה של עננים. אני תוהה- הרי אנחנו לא כל כך גבוהים ומיד מבינה, זה ערפל. מתחילים לרדת, ונכנסים לתוך שכבה עבה של ערפל סמיך. בקושי רואים, אין שמש, והאוויר ממש רטוב. אנחנו מגיעים לעיירה חמודה בשם Cambria. היא עטופה בערפל אבל אני מצליחה לקלוט מזוית העין שוק אכרים קטן וחמוד. עוצרים למלא דלק במחיר המופקע של קליפורניה, חונים ועושים סיבוב בשוק. אכן אכרים אמיתיים שמוכרים גזרים וחסות עם האדמה עדיין נוטפת מהם, טרי ממש, כזה שעדיין מריח מהשדה. אבל גם פה המחירים מופקעים לגמרי. מפנקים את עצמינו בגזר, פטרוזיליה טרייה וגם חריץ גבינת עיזים טרייה. משם ממשיכים לחניון שלנו בתוך הערפל, אנחנו יודעים שהים כאן ממש קרוב אלינו, כמה מטרים מאתנו, ולא מצליחים לראות אותו בכלל, רק לשמוע ולדמיין.

למחרת מצב הערפל קצת יותר טוב, אנחנו עולים על האופניים ויוצאים לטייל לאורך החוף בחיפוש אחר פילי ים, אשר ידוע כי הם מגיעים לחופים הללו בעונה זו של השנה.

ארצות הברית כל כך נוחה למטיילים. בכל כביש יש נקודות עצירה או למנוחה בשם- Rest Area, או לתצפית בשם - Scenic Stop. בכל נקודת עצירה יש חנייה מסודרת, שירותים, מסלול הליכה קצר ותצפית לנוף או אתר היסטורי כלשהו.

אנחנו עוברים כמה נקודות עצירה כאלו בדרך. נקודה אחת קוראת לי- בואי. אנחנו עוצרים שם, הולכים כמה צעדים בשביל אשר לצד החניה, והנה מתגלים לנו פילי הים המוזרים והמיוחדים. איזו חיה. קודם כל הם שוכבים בחוסר תנועה עד שצריך להתבונן ממש מקרוב כדי לראות את נשימתם עולה ויורדת, אוקי, הם חיים. הדבר השני, כשכבר משהו גורם להם לזוז, הם זוחלים על גחונם כמו נחשים והם גם עוברים תהליך של השלת העור הישן בדיוק כמו נחש, וזו אחת משתי פעמים בהן הם עולים ליבשה. אחד השיעורים בשאמניזם שאני לומדת בשנים האחרונות הוא שיעור ההשלה, איך להשיל מתוכינו מה שמיותר ולא משרת אותנו כבר. אני מתרגשת ללמוד שגם פילי הים כמו הנחשים משילים את עורם פעם בשנה. הקולות שהם מפיקים מאוד מצחיקים- משהו בין נפיחה לשיהוק. הצפייה בהם מרתקת- הם מתקדמים על גחונם, צפים במים, מתקשרים אחד עם השני. אנחנו צופים בהם דקות ארוכות. הם מגיעים לחופי קליפורניה מאלסקה על מנת להתרבות וללדת. עכשיו זו עונת הרבייה ובינואר נולדים הקטנטנים.

כשאנחנו ישנים קרוב לים, אני נרדמת עם רחש הגלים, ומתעוררת איתם, מערסלים אותי בתוכם במנגינה קבועה, כמו פעימות הלב, חוויה תוך רחמית.

הימנית מחדר השינה

החיים עצמם על גלגלים

החיפוש אחרי מקום לישון יכול להיות מתיש לפעמים, ואנחנו מבינים מאוד מהר שהלינה לאורך החופים בין סאן פרנסיסקו ללוס אנגל׳ס יקרה מאוד, או שאין מקום. אנחנו מחפשים גם יותר רחוק מהחוף, ואם אין חניון ציבורי, מתפשרים על חניון פרטי, יקר בהרבה.

בחפשינו אחר מקום לינה במחיר שנוכל לעמוד בו, הגענו ליקב דרך האתר Harvest Hosts עליו כבר סיפרתי בעבר. היקב נמצא בהרים מזרחית לסנטה קרוז, ומתברר שחמש דקות נסיעה מה-Redwoods, שתיכף נגיע אליהם. אנחנו פוגשים את ג׳ון ביקב, הוא מיד מוציא כוסות ומתחיל למזוג לנו טעימות. היין טעים מאוד, ואנחנו, שלא אכלנו כמה שעות טובות, מתבסמים, והשיחה קולחת ומרתקת ומגיעה למחוזות רחוקים. הסיכום הוא שאנחנו ישנים לילה אחד שם בחינם (אלו חוקי האתר), ואם יש מה לרכוש, זו תרומה לעסק. אנחנו יוצאים עם שני בקבוקי יין מעולים והראש בעננים.

למחרת אנחנו עוצרים ב- Henry Cowell Redwood State Park, יער של Redwoods, חונים ויוצאים לפגוש את הענקים האדומים. הם נפלאים. עומדים שם בין 1500-2000 שנים. גזעים אדומים עם חריצים עבותים לאורכם. פתאום מופיע איש מבוגר, בן שמונים לפחות, לבוש במדי הפארק וצפרניו משוכות בלק צבעוני, צבע שונה לכל ציפורן. הוא מספר לנו שהוא מתנדב קבוע ופוצח בסדרת סיפורים מרתקים על ההיסטוריה של המקום ועל תהליך השימור שהאזור עבר בהפיכתו לפארק. השהייה בקרבת העצים האלו מאפשרת לחוש ולו לרגע תחושה של הוד, של קדושה, של כבוד עמוק לאלו שהיו פה הרבה לפנינו וכנראה שגם הרבה אחרינו.

הדובה שלנו בעיקרון לבנה, אבל, אחרי חודשיים וחצי בדרכים, בגשם, שלג, בוץ, חול ועוד, היא מתחילה להראות קצת פחות לבנה ואזורים בה התכהו לכיוון השחור. אני מחפשת ב-google maps כבר כמה שבועות מקומות לרחיצת מכוניות. מסתבר שזה לא פשוט. ברוב המקומות הגג נמוך מידי עבור הדובה ואין סיכוי שנוכל לרחוץ אותה שם. אני עושה כמה טלפונים, אבל ברוב המקומות אין באמת מענה אנושי. אנחנו מבינים שעלינו לפקוח עיניים ולחפש מקום תוך כדי נסיעה. אנחנו בדרך לחניון ליד אגם, מרחק של כחצי שעה נסיעה מסאן דייגו. נכנסים לעיירה קטנה, קרובה מאוד לאגם, והנה עומד לו שם מרכז לרחצת מכוניות עם גג גבוה מספיק. אין שם אף אחד, הכל אוטומטי, עם כרטיס אשראי. איזו שמחה. מחנים את הדובה, מחליפים לבגדים קצרים כי חם, ומתחילים במלאכת הניקיון. תוך שעה, הדובה רחוצה ונקייה, ואנחנו מאושרים. אלו השמחות הקטנות שלנו בדרכים.

לא כל חלום מתגשם כמו שציפינו

אנחנו ישנים בחניון מדהים, ממש על הים. נמצא בעיירה בשם Dana's Point. זה אזור די אורבני, אבל החוף נעים מאוד, ואנחנו מגלים שחמש דקות רכיבה על אופניים, יוצאים סיורי מפגש וצפייה בלוויתנים. אחרי התלבטות של כמה דקות בשל המחיר הגבוה, אנחנו מחליטים בכל זאת שזו חוויה של פעם בחיים ושווה להשקיע את הסכום. נרשמים און ליין ומתיצבים למחרת בשעה הנקובה ברציף מס 6 כדי לצאת להפלגה. שנינו לא חובבי הפלגות דגולים. הזכרונות שלי משהייה על כלי שייט כלשהו מהולים בתחושת פחד גדולה ובחילות קשות. אני שמה לנו פלחי לימון בבקבוקי המים ומכניסה עוד לימון אחד לתיק למקרה הצורך. גם את המעילים וכובעי הצמר. בלימונים לא היה צורך להשתמש אבל במעילים וכובעי הצמר כן וכן. יצאנו להפלגה בסירה לא גדולה אבל רחבה ויציבה, וההפלגה מתגלה כחוויה נעימה מאוד. להיות בתוך הים, עם הגלים, הציפורים, ואחרי כשעה גם דולפינים מצטרפים אלינו, מכל צידי הסירה. קופצים, שוחים, מתקרבים ומתרחקים כמו במחול עדין וזורם. הם מרגשים ומשמחים אותנו מאוד. אבל לוויתנים לא היו שם. חזרנו קצת מאוכזבים, אבל גם שמחים שפגשנו המוני דולפינים, ציפורים, ואריות ים.

הקיץ הגיע סוף סוף

השפעת האקלים ומזג האוויר על האדם מוכרת וידועה, אבל זה אחרת להרגיש את זה קורה תוך כדי תנועה. אנחנו מתקדמים בדרכים, הנופים חולפים מולינו ומשתנים, גבעות ירוקות, יערות, הרים, חופי ים וערי חוף. בד בבד עם הנופים המתחלפים, אנו חשים גם בשינוי מזג האוויר. ההתחממות ההדרגתית והלחות העולה גורמים לגוף להיפתח, לנשימה להיות עמוקה יותר. כבר לא הקור המכווץ. בימים האחרונים אנחנו יכולים סוף סוף לחיות מחוץ לדובה ולא רק בתוכה. להתעמל בבוקר על המחצלת, לאכול על השולחן, לעבוד, אפילו פתחנו את הציליה של הקרוואן וראינו שהיא מתפקדת, כמו גם המקלחת החיצונית אותה רק בדקנו בנתיים ועוד לא ניסינו.

ככל שמתקרבים לדרום קליפורניה ולגבול עם מקסיקו, אנחנו שמים לב שיש יותר ויותר שלטים בספרדית, שומעים את השפה מדוברת ברחוב, תרבות הנהיגה אחרת, ואנחנו מתחילים להתכונן לשלב הבא במסע שלנו. מעבר הגבול למקסיקו- פרק חדש שמחכה לנו מעבר לפינה.

נר ראשון של חנוכה עם יוני ומשפחתו

קרן חיברה ביננו. עשינו שיחת טלפון, ויוני הזמין אותנו בחום אליו הביתה. הוא גר ב-Ventura, עיר לחופי האוקיינוס צפונית ללוס אנג׳לס. יצא כך שהגענו בדיוק בנר ראשון של חנוכה. יוני, אשתו והבנות המקסימות שלהם מארחים אותנו בחום ובנדיבות ואנחנו מדליקים נר ביחד להפיץ עוד אור סביבנו עד כמה שניתן.

המסע שלנו הולך ותופס צורה, הוא בנוי מימים של נסיעות, ימים של שהייה במקום אחד ועבודה, ימים של טיולים וחוויות חדשות. אין פה רצף של רגעי שיא, אלא יותר חיים שלמים על כל גווניהם, ימים פשוטים, לפעמים מתסכלים ומתישים, לפעמים מרגשים מאוד ומשמחים.

אחרי חודשיים וחצי בדרכים, אנחנו מבינים שזה לא טיול. אלה החיים שלנו כרגע והם אחרים מכל מה שהכרנו עד היום.

אני זוכרת שהבטחתי לשים מפה של המסלול שלנו. בפוסט הבא תקבלו מפה עם קישור לאפליקציה איתה תוכלו לעקוב אחרינו.

ולסיום, מילותיו של המשורר:

שִגְרָה

הָאָדָם הוּא שִגְרַת יוֹמוֹ 

הוּא אַפְרוּרִיוּתָהּ 

ֹוּסְעֲרוֹת תַּהֲפוּכותֶיהָ 

ִהוּא סִדְקֵי  זִכְרוֹנוֹ 

הַנּוֹשְׂאִים גַּעֲגוּעָיו 

הוּא פְּרִיחַת אהֲבוֹתָיו 

וּקְמִילַת חֲלוֹמוֹתָיו

הָאָדָם הוּא שִגְרַת חֲיָיו 

גיא המשורר

כמו תמיד, נשמח לשמוע מכם

באהבה,

עד הפעם הבאה

גיא, אפרת והדובה