פוסט 26- אל סלבדור - מפגשים מפתיעים ומרגשים

15/5/26

בראשון למאי, יום הפועלים (אכן עבדתי קשה באותו יום), עזבנו את אגם אטיטלן ויצאנו בדרכינו לכיוון אל סלבדור. עצרנו בדרך לישון לילה אחד לפני הגבול, אצל זוג מקסים, איזבל וחוויאר, שהיו בעבר מטיילים בעצמם, ועכשיו חיים בשטח אדמה רחב ידיים, ומארחים אובר-לנדרים (Overlanders) בדרכם צפונה או דרומה. כשאנחנו מגיעים הם מקבלים את פנינו בחום, ומפנים אותנו לחלקו האחורי של השטח שלהם, כמה שיותר רחוק מהכביש, כי אמורה להיות באזור מסיבה גדולה הערב עם מוזיקה רועשת. מזג האוויר הרבה יותר חם כאן מאשר באזור ההרים ואגם אטיטלן. אנחנו מנסים להסתגל לחום וללחות. אני שואלת אם אפשר לעשות כביסה ואיזבל מראה לי בשמחה מכונה שראתה ימים יפים יותר בסככה קטנה בחוץ, ומראה לי איך להפעיל אותה. מסתבר שאני צריכה לשבת לידה ולהפעיל כל שלב של פעולת המכונה, ובנוסף, מנגנון הסחיטה שלה לא עובד (את זה היא סיפרה לי אחרי שהמכונה כבר החלה לפעול), כך שאני מוצאת את עצמי סוחטת את כל הבגדים ידנית, ביום הפועלים. בסוף יצאתי סחוטה מהפעולה הזו, ומאז אני מתבוננת בכל הנשים שעושות כביסה במו ידיהן, בנחלים, ובאגמים, כאן ובכל מקום במרכז אמריקה, בהשתאות, והערכה. אנחנו כל כך רגילים לכך שמים וחשמל ברי השגה, ומובנים מאליהם, אבל כאן זה לא כל כך ברור.

בערב, מתברר לנו שזה מעין יריד חקלאי, בו מציגים לראווה את הבקר הגדל באזור החקלאי הזה. אנחנו הולכים לבקר שם, מסתובבים בין הפרות והדוכנים הרבים של מזון, שתייה וציוד חקלאי. המוזיקה מחרישת האוזניים ממשיכה ללוות אותנו בדרכינו חזרה לדובה, ואני שוב מוציאה את האוזניות של Apple שמצילות את אוזני ומאפשרות לי להירדם בניתוק יחסי מהסביבה.

החווה בה אנו ישנים, כל הכלבים אוהבים את גיא, הוא ממגנט אותם אליו. וזריחה מהחלון האהוב עלינו בקרוואן.

היריד החקלאי

אל סלבדור

למחרת, אחרי נסיעה של כשעתיים וחצי, אנחנו חוצים את הגבול מגואטמלה לתוך אל סלבדור. החצייה הפעם מאוד פשוטה, קצרה ועוברת בקלות.

נפרדים מגואטמלה, עוברים גשר לאל סלבדור, ועם הפקיד שמנפיק לנו אישור נהיגה זמני (לידע כללי- כאן זה בחינם, ואילו במקסיקו צריך להשאיר פיקדון של 400$ ולשלם עליו עוד כמה פסוס)

זהו, אנחנו באל סלבדור. אני מתרגשת לחזור לכאן, אחרי כמעט חמישים שנים. מיד אנחנו מזהים שהכבישים איכותיים יותר, יש שוליים כמו שצריך, ופחות עומס של אנשים, עגלות, אופנועים, טוקטוקים ואופניים על הכבישים. באופן כללי היא פחות צפופה.

אנחנו מתקדמים, ומגיעים לעיירה לא גדולה השוכנת לחופו של אגם קטן, שם אנחנו מוצאים מסעדה עם חניה גדולה בה נעביר את הלילה. החניונים באל סלבדור פחות מסודרים מאשר במקסיקו וגואטמלה, כנראה כתוצאה של שנים בהם המדינה נחשבה לאחת המדינות המסוכנות בעולם. אחרי עשרות שנים של חוסר יציבות פוליטית, הפיכות צבאיות ופערים חברתיים עצומים, פרצה כאן בשנות השמונים מלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שנמשכה כ־12 שנים וגבתה את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

גם אחרי סיום המלחמה, המדינה נאבקה שנים ארוכות בעוני, באלימות ובשליטה של כנופיות רחוב אכזריות, מה שגרם לכך שמטיילים רבים פשוט מיהרו לעבור אותה בדרך למדינות אחרות במרכז אמריקה.

עבורי, החזרה לאל סלבדור נגעה גם בזיכרון אישי ישן. כשהייתי ילדה חייתי כאן עם משפחתי במשך שנתיים, ובסופן עזבנו בחופזה יחסית, כשהמהפכה והמצב הביטחוני שהלך והידרדר כבר הורגשו היטב סביבנו. במשך שנים המדינה הזו נשארה עבורי זכרון יפה, אבל גם טעון ומעט מפחיד.

בשנים האחרונות, תחת הנשיא נאיב בוקלה, המדינה עברה שינוי דרמטי מבחינת ביטחון אישי וסדר ציבורי. הרחובות רגועים הרבה יותר, ויש תחושה שאנשים חזרו לצאת ולהסתובב, אם כי הדעות בעולם חלוקות לגבי המחיר הדמוקרטי של השינויים האלו. אנחנו מרגישים חופשי לגמרי להסתובב ברחובות, וכל האנשים שאנחנו פוגשים, לבביים, חברותיים ומאוד שמחים לקראת תיירים.

פגשנו את בעל המסעדה שיצא מגדרו כדי לחבר אותנו לחשמל, ולאפשר לנו לשהות בחצר בנוחות המקסימלית. ואנחנו אכלנו במסעדה וטבלנו בבריכה כדי לצנן עצמינו מהחום המהביל. אמנם התחברנו לחשמל, אך לא ניתן היה להשתמש במזגן שיש לנו בקרוואן, כי המתח לא מספיק חזק. גם הלילה הייתי זקוקה לאוזניות-אטמי האוזניים כדי להירדם, כי התברר לנו שיש מועדון לילה בקרבת מקום עם הופעה- עם בסים בדציבלים מטורפים.

על שפת האגם, בחניה של המסעדה

Ruta De las Flores

אנחנו מתעוררים לבוקר שקט, האגם צלול ואנחנו ממשיכים בדרך, ונוסעים היום בכביש שנקרא- “דרך הפרחים” היא מסלול הררי יפהפה במערב אל סלבדור, המחבר בין כמה עיירות קטנות מתקופת גידול הקפה הגדולה של האזור. הדרך מפורסמת בזכות מזג האוויר הנעים יחסית, שדות הקפה, ציורי הקיר, השווקים המקומיים, האוכל והאווירה הרגועה שלה. בעונות הפריחה, עצי הבר והפרחים הצבעוניים שמסביב העניקו לה את שמה.

עוצרים בדרך בשני כפרים חמודים, Apaneca עם גינה מטופחת ופורחת סביב כיכר. זוהי אחת העיירות הגבוהות והקרירות באזור, מוקפת מטעי קפה וטבע ירוק. היא ידועה באווירה השקטה שלה, בגלריות הקטנות, ובאפשרויות לטיולי טבע וטרקטורונים בהרים שסביבה.

והכפר השני, בשם Juayua עם שוק האוכל הססגוני שלו, שם אנחנו עוצרים לצהריים, וגיא יוצא עם כובע בוקרים מקומי. חואיואה ידועה בעיקר בזכות שוק האוכל הגדול שלה שפועל בסופי השבוע, ומושך מקומיים ומטיילים מכל האזור. הרחובות מתמלאים בדוכני אוכל מעושן (בקושי אפשר היה לנשום מרוב עשן), בשרים, פירות ים, מיצים וקינוחים, והמקום כולו מרגיש כמו חגיגה צבעונית ורועשת של אוכל רחוב מרכז־אמריקאי.

כן, הוא הולך עם נחש עצום מימדים מלופף סביב צווארו

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_7d3d51fff6624e9d810dda4365ac5510/1080p/mp4/file.mp4

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_6cfe93f2668d4a68a22c2934f425360d/1080p/mp4/file.mp4

אחר הצהרים אנחנו מגיעים לעיירה בשם- Sacacoyo ל- Elly, אשר במקור הגיעה מקולומביה, וחיה כאן עם בן זוגה בבית עם חצר מהממת ביופיה, מטופחת ומשקיפה על כל העמק הפרוש מתחתינו. גם כאן, אלי מחברת אותנו למים וחשמל, ואנחנו מבלים פה יומיים תחת עצי מנגו עצומים, עם ציוץ ציפורים, ונוף עוצר נשימה.

החצר המדהימה של אלי

הים

בבוקר יום שלישי, קמים נרגשים לקראת המפגש עם אגמי (הבן הצעיר שלנו), אורזים וממשיכים הלאה לכיוון חוף הים המפורסם של אל סלבדור. לאזור של עיירות חוף קטנות עמוסות בגולשות וגולשים המגיעים לכאן מכל העולם, לתפוס גלים סלבדורניים עצומים ומרגשים.

כמה ימים לפני כן, הזמנו בית ב-Air BnB, כמובן עם מזגן, אחרת החום והלחות המרשימים יכריעו אותנו. לפני שהזמנו את הבית, שלחתי לדיאגו הבעלים תמונה של הקרוואן, ושאלתי אם נוכל לחנות אותו לצידי הבית. נעננו בתשובה נחרצת שכן, אין בעיה, שרק נבוא. אז הזמנו את הבית. ואז הגענו לרחוב, שמא יותר מדויק יהיה לקרוא לו סמטה שהפניה אליה צרה ביותר ומיד מתחילה עליה תלולה עוד יותר במעלה הגבעה. היה ברור שלא נכנסים עם כל הדובה. דיאגו, כולו מזיע ולחוץ מנסה למצוא לנו מקום אחר לחנות. אחרי שעה, נמצא מקום. פרקנו את הדובה מסילבי, בניסיון להכנס לסמטה רק עם סילבי. גם זה לא צלח. לסיכומו של עניין, שמנו את הדובה ואת סילבי לישון בחניון, מרחק של כ-10 דקות הליכה מהבית עצמו. דיאגו ואבא שלו עזרו לנו ולקחו אותנו עם הציוד לבית. הבריכה והמזגן הרגיעו אותנו אחרי שעתיים של מאמצים והזעה. התמקמנו, ולכל אחד מאתנו יש פינת עבודה, מטבח לבשל, ואפילו מכונת כביסה. הידד.

התמונה למעלה זו הסמטה הראשונה אליה יכולנו להכנס

התמונה האמצעית התחתונה מראה את הפניה אליה היינו אמורים להכנס עם הדובה- לא יקרה

ובצדדים זו הסמטה שהפכה לחדר הכושר היומי שלנו

סוף סוף אנחנו פוגשים בהתרגשות את אגמי שהגיע מהארץ עם אלדד וטל, ותומס שהגיע כל הדרך מאוסטרליה לבלות חודש בין הגלים.

אנחנו מתמקמים לשבוע הקרוב כאן בכפר שנקרא El Sunzal, ושוקעים לתוך שגרה של עבודה, פגישות משמחות עם אגמי וחבריו, הליכות בים, ומפגשים מרגשים נוספים.

התרגשות גדולה

עם תומס, אלדד וטל החמודים

דרך חברה משותפת אנחנו שומעים על זוג ישראלים שחי כאן, יוצרים קשר וקובעים להפגש איתם. הם חיים ב-El Tunco שזה כפר גולשים קטן קרוב לכפר בו אנחנו שוהים. אנחנו מצלצלים בדלת ופותח לנו, לא אחר מאשר ברק שחף, איתו גדלתי בחופית, לאורך כל ילדותינו, עד סוף התיכון, ומאז לא התראינו. המפגש המרגש מוביל לכמה שעות של שיחה, עדכונים על החיים, העלאת זכרונות ושיתוף תמונות. נפרדנו בחום, וזכינו לקבל מהם משלוח של חלות ועוגה טריים ומפנקים בדיוק לשישי ערב.

בשישי, נוסעים לשוק הדגים בלה ליברטד, העיירה הגדולה של האזור, מביאים משם דגים טריים ומכינים ארוחת ערב לכל הבנים, מארחים אותם בוילה שלנו, וזוכים לתרגל קצת מכישורי ההורות החלודים שלנו.

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_f2c421e721514e7f949e682e162e4c1d/1080p/mp4/file.mp4

בשבת בבוקר, אוספים את אגמי ונוסעים לסאן סלבדור, בירת אל סלבדור, לחפש את הרחוב בו גרתי במשך שנתיים עם משפחתי כשהייתי בגילאים 11-12. אליעזר, אבא שלי שזכרונות ממנו חיים בתוכי עד היום, היה אגרונום, מדריך חקלאי ומומחה למזיקים בעיקר במדינות טרופיות, קיבל כאן עבודה ואנחנו עברנו איתו. Google maps מצאה את הרחוב בלי בעיה, עברו כמעט 50 שנים, והרחוב השתנה, בתים נבנו במקום ואדי נטוש, עצים גדלו והתרחבו, והבית שלי, יכול להיות כל אחד משלושה ארבעה בתים שזיהיתי. משפחה ישראלית נוספת חיה כאן באותו הרחוב בזמן שאנחנו היינו כאן, והיינו חברים ממש טובים עם הילדים שלהם- ערן, רחלי ויעלי קונפורטי. מאוחר יותר, סימסתי לרחלי, תמונה של הרחוב, וכמה מילים על כך שהייתי שם ונזכרתי בשעות הרבות בהן בילינו ביחד במשחק. להפתעתי הרבה, רחלי ענתה לי שהיא בדיוק נמצאת באל סלבדור גם כן, מבקרת את אבא שלה אשר חי כאן כל השנים. קבענו להפגש, ואכן, כעבור יומיים, רחלי הגיעה עד לוילה שלנו, למפגש מרגש, קפה של בוקר וחיבוק חם ואוהב, כאילו לא עברו חמישים שנים.

Calle Cuscatlan וכניסה לבית שאולי היה ביתי

מפגש מרגש עם רחלי

בסאן סלבדור, ביקרנו גם בכיכר המרכזית, שם נמצאת הספרייה הלאומית החדשה שלהם, מבנה עצום, מודרני ומרשים במיוחד, שנבנה בשנים האחרונות והפך לאחד הסמלים הבולטים של העיר המתחדשת. אחרי ימים של כפרים, שווקים ודרכי הרים, היה מעניין להיכנס דווקא למרחב עירוני כל כך אחר, מואר, ממוזג, מלא צעירים, ספרים, מחשבים ופינות ישיבה שוקקות חיים. בכל קומה יש פינות ישיבה נושאיות לפי ספרים מפורסמים, והמקום שוקק חיים ומלא במשפחות המגיעות לשבת, להרכיב פאזלים, לקרוא ולבלות ביחד.

זה היה שבוע של מפגשים מרגשים, של זכרונות ונוסטלגיה מכמה כיוונים, שגרם לי להרגיש חזק יותר עד כמה העולם בו אנו חיים מחובר בחוטים של אנרגיה אינסופית, של קשרים אנושיים, ממש כמו רשת השורשים של הפטריות (מיסליום). וכמה מרגש לחוות את החיבורים האלו, כשהם יוצאים לאור ומתגלים בפנינו.

שיר השבוע באיחור אופנתי, נכתב עדיין בגואטמלה ע״י גיא המשורר:

אטיטלאן

אחת למאה שנה 

יזעף האגם להבהיר קיומו 

ישטוף זעמו את מטעי הקפה 

שדות התירס וערוגות הגן 

טרסות האבן יסחפו בשטפו 

אחת למאה שנה 

יודע בן המאיה 

יקום האגם על סנטיאגו אטיטלאן 

ובעומקו ישקעו 

סמטאות האבן חרוצות הזמן 

אחת למאה שנה 

שוב יעמלו 

עשרים אצבעות המאיה 

הסופרות עיתותיו 

ויוקמו סמטאות ובתי פולחן 

וטרסות האבן שוב יחבקו 

את שחור אדמת הוולקן 

אחת למאה שנה 

עד כאן להפעם

נמשיך לשתף, לספר ולצלם.

באהבה,

גיא, אפרת והדובה 🐻