פוסט 27- בדרכים, קצת אחרת
- Efrat abramson
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 6 דקות
22/5/2026
נפרדנו בחיבוקים מאגמי וחבריו, בידיעה שנפגש שוב בעוד חודשיים וחצי בארץ. בוקר מוקדם, בנוהל הרגיל מכינים כוס קפה, תה, כריכים, פירות וירקות, רק שהפעם אנחנו מתחילים לחזור חזרה צפונה, לארצות הברית. יותר נסיעות, פחות טיולים. הקצב משתנה ויש לנו לוחות זמנים לעמוד בהם.
המעבר מאל סלבדור לגואטמלה
רביעי בבוקר, יוצאים מחוף הים ונוסעים לאורך החופים צפונה לגבול עם גואטמלה. הגענו לגבול יחסית מהר, אחרי כשעתיים נסיעה, עברנו מאל סלבדור במהירות ובקלות, וגם המעבר לגואטמלה עצמה עובר מהר, רק מחתימים שוב את ה-TIP (אישור נהיגה עם הקרוואן) ומחזירים אותו לחיים, ומחתימים דרכונים, והנה אנחנו שוב בכבישי גואטמלה המאתגרים.
קשה לתאר את הבלגן בגבול גואטמלה, כמות המשאיות בלתי נתפסת, ואנחנו בתור להחתים דרכונים
הפעם אנחנו בוחרים בכבישים ראשיים יותר כדי להספיק כמה שיותר קילומטראז׳. הנופים חולפים מולינו, נוף פתוח של שדות, חוות, פרות וסוסים, הכל ירוק ירוק, נחלים עם מים. אל סלבדור וגואטמלה יפות יפות, טרופיות, ג׳ונגלים עם גוונים אינסופיים של ירוק, מתקדמים והנוף נפתח למרחבים פרושים כשברקע הרי הגעש ניצבים חלקם דוממים, חלקם פולטים עשן לבן המתמר ונישא לגבהים.
אנחנו כבר לא כאן כדי לבקר, לטייל ולהתערבב, אנחנו חולפים, נישאים עם הרוח הדובה הלבנה המתקדמת בחדווה ומנצלת את הכוחות העצומים שלה, נושאת איתה את הקרוואן הכבד עם האופניים ומתקדמת קדימה, קילומטרים על קילומטרים, ואנחנו איתה, נישאים למרחקים.
אחרי שעות רבות של נהיגה, מחליטים לעצור ללילה. אין באזור חניונים לקרוואנים בכלל, ואנחנו עוצרים במלון הדרכים הראשון שרואים. מבקשים מהם לחנות, אבל כל כך חם ולח, שהחלטנו לקחת חדר. איזו אכזבה. החדר מתגלה כמעופש, לח, לא נקי. אנחנו נקרעים בין לישון בחדר עם המזגן, או בקרוואן האהוב. המזגן הכריע. נופלים לשינה עמוקה, מתעוררים מוקדם ויוצאים שוב לדרכים. בסך הכל היינו בגואטמלה כמעט חודשיים והנה אנחנו חולפים על פניה ביום אחד.
מקסיקו
היום מתכננים להגיע לגבול עם מקסיקו. אחרי כשלוש שעות נהיגה, אנחנו מגיעים לעיר בשם הידלגו.
שם יש שני מעברים גבול. אחד מחוץ לעיר שנראה לנו נוח יותר למעבר, אבל מתברר שאנחנו לא יכולים לעבור שם, כי הוא רק למשאיות. נכנסים לעיר למעבר הגבול השני. נפרדים מגואטמלה בדמעות. היא היתה כל כך יפה וטובה אלינו. מגוונת באינספור נופים. האנשים שפגשנו נפלאים, מחייכים, מסבירי פנים. ולא שוכחים גם את הקושי בעיקר בכבישים הצרים, הבורות, ההרים, הצפיפות.
עוברים לצד המקסיקני, מחתימים דרכון, מקבלים ויזת כניסה ואז מגיע תור ה-TIP המוכר. או אז מתברר שהרכב שלנו גדול מידי ויש להמתין לפקיד המיוחד אשר יודע למלא טפסים לרכבים גדולים. הוא הגיע אחרי 4 שעות של המתנה. לא עזרו שאלות, תחנונים בספרדית שבורה, nada. הוא הגיע אחרי ארבע שעות, מילא את הטופס בשתי דקות, ואחרי עוד 5 דקות ה-TIP היה בידינו. היינו שבורים, רצוצים ומורעבים מההמתנה, אבל אנחנו שוב במקסיקו. הידד. פה אנחנו כבר מכירים, מוציאים כסף, כי הכל פה במזומן. מחדשים תכנית סלולרית, קונים קצת פירות וחטיפים ויוצאים לדרכים בכבישי מקסיקו.
המתנה מתסכלת, לפחות היה מזגן
את הבחור הארגנטינאי הזה פגשנו בגבול, והוא עושה את מסלול הפאן-אמריקן עם הדשוו, כמו שכתוב, התחיל באושוואיה- ארגנטינה, והוא בדרך לאלסקה.
הנוף עדיין טרופי, מלטף לנו את העיניים בירוק האינסופי, הכבישים שוב רחבים, נוחים יותר, ואין ספק שמקסיקו נקייה ומסודרת יותר. מחליטים לעצור ללילה אצל זוג החי בחווה ומארח אובר-לנדרים (מאפליקציית הבית שלנו). הם חיים בתוך מטע של עצי מנגו עצומים, שטח נרחב, ומגדלים תרנגולות יפיפיות אותן מוכרים, וגם את הביצים שלהן. יש להם חבורה של 5 כלבי בוקסר שמחים המתרוצצים בחדווה ומשחקים ביחד כל היום. בעלי החווה ג׳ואל ואשתו מארחים אותנו בחום ובנדיבות בחצר. אנחנו חונים מתחת לאחד מעצי המנגו העצומים. יוצאים החוצה, והחום והלחות הולמים בנו. תוך כמה דקות אנחנו נוטפים זיעה, ולמרות שהם מחברים אותנו לחשמל שלהם, ברור שאין לו מספיק כוח להפעיל את המזגן הזקן. גם המקרר שלנו סובל, ולא מצליח לקרר כמו שצריך. אנחנו מצליחים איכשהו לעבור את הלילה, עם תחנת הכוח שלנו, עם המאווררים, מתעוררים מוקדם ויוצאים שוב לדרכים.
זהו יום שלישי ברציפות שאנחנו גומעים מרחקים.
בחוות המנגו והתרנגולות
סאן קריסטובל האהובה- שבנו אלייך בחדווה
החלטנו לצאת לכיוון סאן קריסטובל הנמצאת למעלה בהרים. היא כמעט בדרך שלנו, סטייה קלה של שעה והנה נוכל לשאוף אוויר הרים ולהתאוורר קצת מהחום. הכבישים רחבים, ואפשר שוב לנסוע מהר, לגמוע מרחקים. אנחנו עפים, הנוף משתנה בהדרגה, נעשה יבש יותר, הררי. הכביש מתפתל ועולה. אנחנו נזכרים בפעם הקודמת שעשינו את העליה הזו. סילבי היתה עם מסנן דלק סתום וזקן ובקושי הצליחה לעלות במהירות של 20 קמ״ש, הפעם היא דוהרת בשמחה ומוכיחה לנו איך היא יכולה לעשות את העליה הזו בלי להזיע.
אנחנו מטפסים, עד שמגיעים לכניסה לעיר ונזכרים ברחובות הצרים. והנה, שוב הסתבכנו ברחובותיה, נכנסנו לרחוב שחנה בו רכב כך שלא יכולנו לעבור. אחרי דקות ארוכות של נסיונות, החלטנו לצאת אחורה ברוורס והכל בתוך רחוב צר, עם מכוניות שחונות מצד אחד, וגגות בטון בולטים מהצד השני. זהו שיעור חיי. להיות מסוגלת להיות בתוך סיטואציה שבה אנשים מאחורי מחכים דקות ארוכות, שאני מפריעה להם לעבור ולהמשיך את שגרת חייהם, כולם צריכים להתאזר בסבלנות עד שהתסבוכת הזו נפתרת.
במשך כל חצי השעה הזו, לא שמענו צעקות או צפירות, להיפך, ברחוב הראשי שאליו יצאנו ברוורס, עומד איש מבוגר ומסביר לנו בדיוק איך לנסוע כדי להגיע, ועוד מלווה אותנו ומוודא שאכן פנינו בפנייה הנכונה.
הגענו לחניון המתוק והמוכר שלנו תשושים ורצוצים, אבל מזג האוויר, כן, הוא ממלא אותנו בשמחה.
אנחנו מחליטים להשאר כאן שלושה לילות כדי רגע לנוח מהדרכים, מהחום, הלחות ולאגור כוחות.
מזג האוויר פה נפלא. אפשר ללכת עם חולצה ארוכה, בלילה ממש קריר ואנחנו שוב מוציאים את שמיכת הפוך. כמה ימי מנוחה מההרפתקאות, ואנחנו מבקרים במקומות שאהבנו פעם קודמת, בשוק הלילה היפיפה, בכיכר העיר המרכזית, וברחובות המלאים בהפתעות מסוגים שונים.
משמאל בית קפה מעולה לדברי המשורר, מוכרים קפה עם תמונות של המגדלים על השקיות- כבוד. במרכז ״המסעדה הכי טובה״ משפחתית, נעימה עם אנשים נהדרים
אחרי שלושה ימים, קמנו שוב מוקדם ובנוהל מצטיידים לדרך ויוצאים. אנחנו יורדים מההרים ופונים לכיוון החוף המזרחי.
רגע אסביר שאפשר לחצות את מקסיקו בכמה דרכים. עשינו קצת מחקר והחלטנו לבחור בדרך הבטוחה, המהירה והנוחה יותר לנהיגה. זה אמנם עולה יותר כסף, משום שהכבישים המהירים כאן הם כבישי אגרה, אבל הם נחשבים לבטוחים ונוחים יותר, עם פחות סיפורים על חסימות וסחיטות בדרכים.
במציאות בשטח, הכבישים אכן רחבים ומהירים יותר, אך לא חפים מבורות ומחסימות כבישים שגורמות לפקקי תנועה ארוכים. בנוסף, לפני כמעט כל עמדת תשלום משתרך פקק עצום של משאיות ענקיות, מה שמאריך את זמן הנסיעה בלפחות שליש, ולעיתים אפילו בחצי, מעבר למה שתכננו.
כל המטיילים במרכז אמריקה כבר יודעים שלזמן שמופיע ב־Google Maps צריך להוסיף במקרה הטוב עוד שליש, ולעיתים אפילו מחצית, כדי להבין כמה באמת לוקח להגיע ממקום למקום.
פקקים בדרך, עבודות בכביש
עם מוסיקה בדרכים
אנחנו מגיעים לחוף המזרחי ומחליטים להמשיך בנסיעה עוד קצת. מצאתי באפליקציה משפחה מארחת, אליהם אנחנו מגיעים אחר הצהרים עייפים ומורעבים. הם פותחים לנו את השער ומתגלה לנו חצר מהממת ביופיה מטופחת, שמורה, וגם פה אנחנו חונים בינות לכמה עצי מנגו עצומים. שוב, השילוב של החום והלחות הקיצוניים מאתגרים אותנו. ראול ואמא שלו לקחו אותנו לאכול בדוכן קטן מעבר לכביש, שמתגלה כארוחת גורמה לכל דבר. נכון היינו מורעבים, אבל האוכל היה מעולה, ממש ליקקנו את האצבעות.
אבל, שוב החום והלחות, החשמל שלא מספיק למזגן, היתושים אוכלים אותנו בלי מלח.
שוב ושוב אנחנו פוגשים באנשים נפלאים, שמארחים אותנו בנדיבות, ברוחב לב, בשמחה, ובסקרנות. אני מצליחה לקשקש עם ההורים קצת בספרדית, ועם ראול קצת באנגלית, אנחנו ישנים ליד תוכי שמדבר גם הוא בספרדית, והכלבים כרגיל נוהרים אחרי גיא כמו אחרי החלילן.
אחרי עוד לילה טרוט שינה, אנחנו מתעוררים לבוקר נעים, ומקבלים ארוחת בוקר של מלכים מאמא של ראול שטורחת סביבנו כדי שרק יהיה לנו נעים וטוב.
החצר המקסימה
למעלה, ראול ואמא שלו המקסימים, הכלבים שאוהבים את גיא, טיול בין ערביים בשדות המשפחה וארוחת ערב משובחת, על שולחן פלסטיק על הכביש, והתוכי המקסיקני
נפרדנו בחיבוקים ויצאנו שוב לדרכים. היום הנסיעה לא מאוד ארוכה. החלטנו לעצור ב-Cholula, גם שם כבר היינו בחניון מאוד נוח, ואכן אנחנו מגיעים למקום המוכר, חונים, יוצאים לאכול צהרים, ונחים קצת עד למחרת. גם כאן מזג האוויר מאוד נוח, ואנחנו נושמים לרווחה. הגשם מבטל לנו אפילו את התכנית לצאת רגע לקנות פירות לדרך.
San Luis Potosí
הגענו לכאן אחרי היום הכי ארוך שהיה לנו עד עכשיו. רוב הכבישים טובים ואנחנו גומעים מרחקים, ומרוקנים את הארנק תוך כדי (כבישי האגרה כאן יקרים להחריד). מגיעים אחר-הצהרים לחניון של פטר. שטח עצום, מסודר ומאורגן, עם פינות מסודרות לקרוואנים עם חיבורים לחשמל ולמים. פטר מקבל אותנו בחום, מיד אשתו מכינה לנו אוכל (שוב הגענו מורעבים) טעים, ואנחנו נחים רגע מהדרך הארוכה. כאן נשאר גם מחר כדי רגע לאסוף כוחות ואנחנו מאוד מתקדמים.
מחכה לנו עוד נסיעה ארוכה לעיר בשם Monterey, שנמצאת כשעתיים מהגבול עם טקסס. שם נהיה כמה ימים כדי לעבוד קצת, ובאמצע שבוע הבא נחצה את הגבול לארצות הברית. אז הפוסט הבא יהיה על הדרכים בדוד סאם הגדול, שזה כבר סיפור אחר לגמרי.
אנחנו כאן בעצם בחניון האחרון שלנו במקסיקו, ובכלל אלו שבועות אחרונים עם סילבי - הדובה הגדולה והלבנה שלמדנו לאהוב בשנה האחרונה, לפני שנשכיב אותה לישון לשנת החורף הארוכה שלה.
ביקשתי מצ׳אטי שתכין לי מפה של המסלול, שיהיה ויזואלי, זה ממש לא מדויק מבחינת המפה אבל מאוד צבעוני ויפה
זו קצת יותר מדויקת
וכרגיל, לסיום, ממילותיו של גיא המשורר:
הדרך חזרה
נתיב הכביש נמתח אל האין סוף
נופיו המשתנים
יערות מדבר וים
ובתי הכפר המשתרעים
נמהלות תמונות הנוף
בתוך אבק רגעי הדרך
מתערבב לו האתמול
עם המחר
המסתחרר בערפילי האופק
בדרכים שוב מהמורות
צבעים
ואנשי עמל במאור עיניים
ומקומות שלא ידענו
ומחוזות שהעין שוב שמחה לראות
ופסיעותיי בשביליהם בוטחות
פעמים תתעייף הנפש
ותבקש לה די
פעמים תשאל להינשא ברוח
לאימתי
כאורכו של כחול הכביש המתפתל
נאצרים זכרונותי .
עד כאן להפעם
נמשיך לשתף, לספר ולצלם.
באהבה,
גיא, אפרת והדובה 🐻
תגובות