פוסט 25- בחזרה לגואטמלה, וטוויסט בעלילה

1/5/26

גיא וטובי

גיא נסע לבקר את דוד טובי, ומצא אותו עטוף בחברי נפש נפלאים, אנשים שתומכים, דואגים ומוודאים שלא יחסר לו דבר. הוא נכנס לרגע לשגרת החיים של טובי, התחבר לנוסטלגיה משפחתית, בישל מרק עוף, סידר, ניקה, ואפילו מצא אוצרות משפחתיים שנשכחו. ובעיקר, הוא מקווה שהצליח להביא איתו קצת שמחה, חום ומוטיבציה.

הקורס שלי

המראתי לאיידהו הצפונית והקרה, אל עיירה יפהפייה השוכנת על שפת אגם ומוקפת בהרים מושלגים. שם פגשתי קבוצה של נשים מרתקות, עוצמתיות וסקרניות לקראת השלב הבא בהכשרה שלנו.

התרגשתי במיוחד לפגוש את ברטה, מורתי בשלוש השנים האחרונות, שעד כה הכרתי רק דרך הזום.

ברטה מלאה כרימון בידע, ניסיון חיים, חכמה ובשלות, ומשתפת אותנו בנדיבות יוצאת דופן.

עברתי שבוע עמוק ומיוחד, אינטנסיבי ומלא באתגרים, ועם קפיצת גדילה משמעותית ביכולת הטיפולית שלי (לפחות כך זה מרגיש מבפנים). אני חוזרת עם כלי טיפולי חדש, מרתק ומלא עומק, שמצטרף לסל הכלים שלי.

העבודה השמאנית מתחברת לעולמות האנרגיה והתודעה, ומאפשרת גישה עדינה אך עמוקה לשכבות נוספות בתהליך הריפוי.

בחוף האגם מתנוסס לו פסל החירות בזעיר אנפין, מתנה שהעיירה קיבלה ממשפחה כלשהי

חזרה לדובה והדרך לאגם אטיטלן

נחתנו ב-Guatemala City אחרי לילה לבן, או כמו שאומרים האמריקאים, טיסת “Red Eye”. לקחנו Uber לחצר של אקסל, ושמחנו לפגוש אותו… ואת הדובה שלנו לבנה, נקייה ויפה, מחכה לנו על הדשא כאילו לא עבר זמן.

אחרי יומיים של התארגנות, מים, קניות ותכנון, יצאנו לדרך אל היעד הבא: Lake Atitlán.

אגם אטיטלן הוא אחד המקומות המיוחדים בגואטמלה. זהו אגם עמוק שמוקף בהרי געש גבוהים ועוצמתיים, וביניהם פזורים כפרים קטנים, כל אחד עם אופי משלו. התרבות הילידת כאן מאוד חיה ונוכחת, ונשמרת בלבוש, בשפה וטכסים. הטופוגרפיה ההררית והכבישים הצרים הופכים את המעבר בין הכפרים למאתגר, ולכן רוב התנועה סביב האגם מתבצעת בכלל דרך המים, בסירות מוניות שמחברות בין הכפרים.

בחצר אצל אקסל המקסים, עם הכלבים שלו- 4 ריצבקים מפוארים וידידותיים וזריחה מחלון המטוס

הטוויסט הקטן בדרך…

מצאנו חניון נוח, רחב ונגיש, אליו תכננו להגיע כשלב ראשון, אבל איכשהו השתכנענו לנסות מקום אחר, בפאתי סן מרקוס, בהמלצת ברנרד הקנדי. הוא הזהיר שאולי יהיו חסימות כבישים לקראת חג מקומי, אבל הבטיח שיש דרך חלופית.

בפועל, לא היתה.

ירדנו בדרך תלולה ומפותלת במיוחד, עם שיפועים רציניים, רק כדי לגלות שאין מעבר. במשך דקות ארוכות, קדימה ואחורה לאט לאט עד שהצלחנו להסתובב כלעומת שבאנו. או אז מצאנו עצמינו בכפר עם רחובות צרים, בלי מדרכות, מלאים באנשים, טוקטוקים, אופנועים, וסוחרים עם סלים באמצע הדרך… חוויה מאתגרת בלשון המעטה.

באיזשהו שלב מישהו התחיל לרוץ אחרינו. עצרנו, ולצערנו התברר לנו שפגענו קלות ברכב שעמד בצד הדרך, וכמעט הפלנו לו את הטמבון.

שיחה עם הרבה תנועות ידיים, קצת מתח, ניסיון להבין ולהסביר, כשבסוף נסגר עם תשלום של 50 דולר כדי שיוכל לתקן את הנזק. אנחנו נשארנו עם עוד שריטה קטנה וסגולה על הדובה, מזכרת מהמפגש.

הצלחנו לצאת מהכפר, מצאנו חניה פשוטה ללילה, לא המקום הכי חלומי, אבל בטוח. היינו מותשים. פשוט קרסנו לשינה.

למחרת ניסינו שוב להגיע לאזור סן פדרו בדרכים חלופיות אבל ללא הצלחה. בסוף כיוונו ל-Panajachel, והגענו בלי דרמות נוספות.

שם מצאנו מקום יפהפה על שפת האגם. בימים הראשונים חנינו קצת רחוק יותר בגלל אירועים, חתונה, אירוע חברה, ואפילו מפגש קהילתי של אמריקאים עם מוזיקת קאנטרי, אוכל וריקודים.

אחרי כמה ימים עברנו לחצר עצמה, דשא רחב, ממש על המים. מהמקומות שקשה לעזוב.

הכפרים סביב האגם

בשבוע האחרון אנחנו כאן, משלבים בין עבודה לטיולים בכפרים סביב האגם, וכל כפר עולם בפני עצמו:

• פאנאחאצ׳ל- כאן אנחנו ישנים, מחוץ לכפר, מעבר לגבעה קטנה, היא שער הכניסה לאגם. זו עיירה חיה ותוססת שמחברת בין המקומי לתיירותי, עם נוף פתוח לאגם והרים מסביב. כאן אנחנו עושים קניות, ומכאן לוקחים סירה לכפר כזה או אחר.

• 
  

• סאן מרכוס לה לגונה- כפר רוחני ורגוע, מלא מרכזי יוגה, מדיטציה וטיפולים. לשם ניסינו להגיע, לשווא, ועקב החוויות, ויתרנו.

• סאן פדרו לה לגונה- צעיר, תוסס, מלא בחיי לילה ותרמילאים. על הכפר הזה סיפרו לנו שכולם מדברים עברית, מרוב תרמילאים ישראלים הפוקדים אותו, אז ויתרנו.

• סאן חואן לה לגונה- כפר קטן וצבעוני במיוחד, הבתים והרחובות צבועים בדוגמאות מסורתיות מרהיבות. הגענו אליו בסירה, הרחוב הראשי היה גדוש ומלא בתיירים, וכשיצאנו ממנו, הגענו למוזיאון קטן, משפחתי, שקיים כבר 40 שנים, שם פגשנו את אב המשפחה ששמח לתת לנו הסברים מפורטים (בספרדית), על כל המוצגים, בעיקר התעכבנו על לוח השנה הייחודי של המאיה:

היה להם לוח זמן מורכב ומדויק, ששילב בין מחזורי הטבע לבין מחזורי התודעה—עם לוח חקלאי של 365 ימים לצד לוח מקודש של 260 ימים, שבו כל יום נושא איכות ואנרגיה ייחודית משלו.

הלוח החקלאי מבוסס על מחזור השמש והעונות, ונועד לכוון את החיים המעשיים: זריעה, קציר, חגים עונתיים והתנהלות יומיומית.

הלוח המקודש (Tzolk’in)

זהו הלוח הרוחני והעמוק יותר, והוא מבוסס על מחזור של 260 ימים.

כל תינוק שנולד בתרבות המאיה, מקבל קריאת אופי על פי לוחות השנה האלו, וגם אנחנו קיבלנו כל אחד מאיתנו סימניה עם מאפיינים שלנו. היו שם דברים מדויקים.

כשיצאנו מהמוזיאון, ראינו שלט קטן המוביל לקואופרטיב של נשים, של עבודות יד, נכנסנו דרך שביל צר בין הבתים, והגענו לחצר פנימית, שם ישבה אישה ששמחה לקראתנו ומיד החלה לספר את הסיפור, על ייצור הכותנה, וחוטי האריגה, הצביעה שלהם עם צבעים טבעיים, והאריגה לבדים, בגדים, ארנקים, צעיפים, שטיחים ועוד שלל עבודות יד מרהיבות.

הרחובות הצבעוניים שקשה להפסיק לצלם

המוזיאון, עם לוח השנה המקודש

סמטאות צרות בדרך לעולם שלם בתוך חצרות פנימיות

• סנטיאגו אטיטלן- כפר גדול והמסורתי ביותר, עם תרבות מאיה נוכחת מאוד, בשווקים ובאמנות המקומית. רוב המקומיים הם בני שבט הטצ’וטוחיל, ששמרו על השפה המיוחדת שלהם, ובאמת ברחובות, הם מדברים בינם לבין עצמם בשפה שונה מספרדית. פחות מתוייר משאר הכפרים סביב האגם. לקחנו לשם סירה/מונית, וברגע שעלינו על הרציף, הגיע אלינו בחור חמוד, מדריך טיולים שהסביר לנו בספרדית צחה למה כדאי לנו לקחת אותו. הוא צדק. יצאנו איתו לכמה שעות מרתקות, למקומות וסיפורים שלא היינו מגיעים אליהם לבד בעצמנו.

תחנה ראשונה- עלינו לתצפית על הכפר ועל האגם, למדנו על כך שרוב התושבים מתפרנסים מחקלאות: תירס, שעועית, קפה ופירות, לעיתים בשדות על מדרונות תלולים מאוד. הקרבה לאגם היא גם ברכה וגם אתגר: מפלס המים משתנה, ובשנים מסוימות האגם ממש עולה ומציף חלקים מהכפר. בתים, דרכים ושדות מוצפים, והקהילה פשוט מסתגלת, בונה מחדש וממשיכה הלאה, כחלק ממחזור החיים כאן. ממש כמו בשיר של דני ליטני.

בתמונה משמאל, קשה לראות אבל יש שם נשים המכבסות בצורה המסורתית, במים כמו בהודו

תחנה שנייה- עברנו ליד בית הקברות, שם למי שיש כסף, קונה שטח ובונה עליו מבנה קטן לכל המשפחה, את המבנה צובעים בצבעים צבעוניים, ססגוניים, כל שנה ביום המתים. התוצאה- בית קברות מרהיב בצבעוניותו, ומזכיר לנו שהמוות והחיים שלובים זה בזה.

תחנה שלישית- הלכנו לחפש את מקסימון (Maximon). מדובר בדמות ייחודית, שילוב בין אמונות מאיה קדומות לבין השפעות נוצריות. זהו פסל עטוף בבדים ועניבות, שיושב לרוב בחדר פרטי בבית של אחת המשפחות, והוא עובר מקום כל שנה בין משפחות שונות בכפר.

סביבו מתקיימים טקסים שמאניים ואישיים מאוד: אנשים מגיעים לבקש בריאות, מזל, אהבה, פרנסה או הגנה. הם מדליקים נירות, מדברים אליו, נותנים מנחות, ולפעמים גם סיגריות ואלכוהול, שאותם “מגישים” לו כחלק מהטקס. הגענו לחדר בדיוק כשהתקיים בו טקס כזה, שבו ישב השמאן, ולצידו איש שהגיע במיוחד מגואטמלה סיטי לבקש תמיכה במציאת עבודה. החדר מחולק לשניים, חצי ממנו מלא בפסלים של ישו ודמויות נוצריות, והחצי השני מקושט עם מקסימון וסביבו נירות, פרחים וחפצים מתרבות המאיה. זו דוגמא קלאסית של השילוב בין התרבויות והאמונות, ללא קונפליקט או מאבקי כוח.

הסמטאות הצרות, בדרך למקסימון, טקס שמאני, וחדר שמכיל את ישו וחבריו, ופרחים עם מקסימון כולם ביחד בחגיגה אחת

תחנה רביעית- גלריית תרבות ואמנות- שוב אנחנו מתרוצצים בין הסמטאות הצרות של הכפר, ומגיעים לגלרייה צבעונית, מלאה ביצירות אמנות ססגוניות, ושם אנחנו מקבלים הסבר על האופן בו הם מציירים את הציורים הייחודיים שלהם, ועוד סיפורים על התרבות. סנטיאגו ידועה באמנות המקומית שלה, במיוחד ציורים צבעוניים שמתארים את חיי היום־יום, השווקים, הטקסים והנוף. יש בהם משהו נאיבי וישיר, ואני נזכרת שאמא שלי רכשה כאלו תמונות כשהיינו בגואטמלה בתור ילדה, ומאז עיטרו את קירות ביתנו, ואחר כך את שלה.

הצעיף- זו שיטת חיזור ידועה, הבחור מושך לה את הצעיף ואם היא מושכת בחזרה, סימן שהיא לא מעוניינת. הציורים- מענין לראות מאיזו זוית הם מצוירים:לפעמים מלמטה, מלמעלה, או דוקא מהגב

תחנה חמישית- זיכרון ומלחמה

בכפר נמצא גם בית קברות ואתרי זיכרון לאירועים הקשים של מלחמת האזרחים בגואטמלה, במיוחד טבח אזרחים בשנת 1990. זה היה מאבק ארוך בין צבא השלטון לבין קבוצות גרילה, אך בפועל פגעה בעיקר באוכלוסייה הילידית. אלפי בני מאיה נרצחו, נעלמו או נעקרו מבתיהם, והשאירו אחריהם קהילה שנושאת עד היום את זיכרון הטראומה הכואבת הזו, וממשיכה לשאת את הזיכרון כחלק מהזהות שלה.

בין התחנות אנחנו מסתובבים בכפר, בין השוק לכיכר המרכזית, וחווים את האוירה המקומית, את הלבוש, השפה ועולם שלם של מאיה חי ונושם.

תחנה אחרונה- גיא ביקש קפה טוב, וקיבל בית קפה עם הקפה הכי טעים שיש. שם גם נפרדנו מסמואל המדריך ולקחנו סירה הביתה לדובה על הדשא.

Reserva Natural Atitlán

במרחק של כמה דקות הליכה מהחניון שבו אנו שוהים, גילינו שמורת טבע קטנה ומטופחת, שבילים מסודרים מובילים דרך צמחייה עשירה וירוקה עד למפל נסתר, ובדרך נכנסנו גם לחוות פרפרים קסומה. המקום מושקע ושמור, עם גינון מוקפד וטבע יפהפה ממש כמו גן סודי.

הטוויסט הגדול

בזמן שהיינו בארצות הברית, גיא קיבל הצעת עבודה. במקביל, הבנו שהמסע יקר יותר ממה שתכננו, והגעגועים לילדים, למשפחה ולחברים התחילו להיות מורגשים יותר ויותר.

ישבנו רגע. חשבנו מחדש. והחלטנו לחזור לארץ לתקופת מה עד שנחזור להשלים את המסע מצפון או מדרום.

ההחלטה כמובן הביאה איתה שאלות לוגיסטיות “קטנות”… כמו מה עושים עם הדובה. ואז, כמו שקורה לא פעם במסע הזה, הגיעה הצעה דרך קרן, מלאכית השביל שלנו: לאחסן אותה בחצר של ג׳ינו ב-Santa Cruz. פשוט לבוא ולחנות. ככה בנדיבות של רצון טוב.

ומה עכשיו?

בשבוע הבא נפגוש את אגם ב-El Salvador (מתוכנן חודשים מראש), נטייל קצת במדינה, ואפילו נבקר בבירה, מקום שיש לי ממנו זכרונות ילדות רחוקים.

משם נתחיל לעלות צפונה, דרך גואטמלה ומקסיקו, אל סנטה קרוז קליפורניה. שם ניפרד מהדובה לכמה חודשים (ואולי יותר), ונמשיך לאוסטרליה לחבק את מיקה שלנו.

לישראל נגיע באמצע יולי. הבית מושכר, ויש לנו הזדמנות לנסות משהו חדש, חיי עיר, קרוב לילדים ולמשפחה.

אז אם במקרה שמעתם על דירה להשכרה באזור תל אביב - נשמח מאוד לשמוע

בינתיים אנחנו ממשיכים בדרך, וההרפתקאות ממשיכות איתנו.

השבוע מתקיימת האזכרה השנתית לעמיחי ואורי אהובי לבנו, ואנחנו לא נמצאים, ולכן השיר הפעם מוקדש לשניהם ביחד.

                                                                                                         מיניאפוליס, ארצות הברית

    15.04.2026

געגועי לאחי ואבי    

מדבר עמך מבעד לעשן תכלכל                                                                                    

ואתך מעבר לרעם קולך המתגלגל 

לך אתאר קימורי בנין ברזל ואבן  

ולך אספר על איש אשר פגשתי 

פניו כקיפולי אילן וסלע 

בעיניו נישא הרוח 

והים רוגע 

עולה דמותך בתוך עשן תכלכל

לעיתים מריח קטורת 

או סתם מתוך הילת פנס רחוב 

שתחמם ברוך קרניה

סמטאות קרות של אבן

ובחיפושי אחר רגעי שלווה קצרים 

להפיג את תעוקת היום המתמשכת 

נישאת מולי חדוות חייך 

בהירה צלולה נושמת 

ושפתי את ששחקו שפתיך

לוחשות בעצב 

גם המילים שלא אמרנו 

וזיכרונות להתעטף

ושלל גווני דמותך 

והליכתך המפוזרת 

הכול בתוך עשן תכלכל

המתערסל ומתפוגג בשקט

ואתו גוועת, 

חרש

גם חדוות קולך המתגלגל 

וכל אשר היה 

וכל אשר נשאר 

אדוות געגועים רוחשת

בתוך 

הזמן שאינכם 

עד כאן להפעם

נמשיך לשתף, לספר ולצלם.

באהבה,

גיא, אפרת והדובה 🐻