פוסט 12- המעבר למקסיקו Baja California

8/1/2026

אחד שעדיין לא שב

נפרדים מארצות הברית

סן דיאגו היתה נהדרת, מרווחת, פתוחה, מלאה בשכיות חמדה, ברים, מסעדות, פיצרייות מעולות, בירות טעימות, גנים ירוקים, מוזאונים ועוד ועוד... אנחנו נפרדים ממנה בהוקרת תודה, מסדרים ומנקים את הדירה, נפרדים מהכלבה השחורה, הדירה הלבנה ויוצאים שוב לדרכים.

שוק יום א בשכונה

הבנין בו גרנו. גרנולה בצנצנת מחכה לבעלים של pepper

המרחק בין סן דיאגו לגבול קצר מאוד, פחות משעה נסיעה, ואנחנו בוחרים לישון עוד לילה ליד הגבול כדי לחצות בבוקר שלמחרת. עושים קניות אחרונות לפני המעבר ומבלים לילה אחרון בארצות הברית בחניון כלבבינו ליד הגבול, בטבע, בלי הרבה אנשים, עם רוח ששכחה ללכת לישון והרעידה לנו את הקרוואן כל הלילה.

נפרדים מהשגרה האמריקאית שהפכה מוכרת ונינוחה בשלושת החודשים האחרונים, שהיה קל כל כך להסתגל אליה. מבינים שמשהו אחר לגמרי מחכה לנו מעבר לאופק.

מעבר הגבול 

מסתבר שלא מספיק להכין קלסר עם כל המסמכים כדי להצליח לעשות את זה חלק. צריך גם קצת תושיה, חכמת רחוב, ואם אפשר, להבין קצת יותר ספרדית, מה שלא היה לנו.

זה היה יום קשה.

עברנו את השלב הראשון בקלות. השוטרת בדקה מסמכים ושלחה אותנו עם הרכב לצד הימני של הגבול. היינו אמורים לחנות את הרכב ולהכנס לעשות את התהליך הבירוקרטי. הפקיד הסביר לנו איפה לחנות את האוטו בספרדית צחה ומהירה ואני נכנסתי למצב שוק, לא הבנתי מילה ממה שאמר מלבד המילה שמאלה.

מסתבר שלא הבנו אותו, או שהוא לא הסביר מספיק ברור. בכל מקרה, במקום לחנות ממש שם ליד הבנין, נכנסנו לתוך העיר והסתבכנו שם עם חניה שבדיעבד הבנו שהיתה לא חוקית. כשחזרנו לרכב, המתין לנו שוטר עצום מימדים עם אופנוע גדול ומגפיים שחורות ומפחידות. בספרדית מהירה וצחה עוד יותר הסביר לנו כי חנינו במקום לא חוקי, הגרר כבר בדרך לגרור אותנו למשטרה, שם נצטרך לשלם קנס של כמה מאות דולרים.

היינו בשוק. בכלל היינו בשוק- שוקיסטים מהמעבר. 

חיכינו משהו כמו 20 דקות, הגרר הגיע, אבל גרר את הרכב שעמד מאחורינו.

השוטר, שכעס עלי מאוד כי צילמתי את כל הארוע, הורה לי למחוק את כל התמונות, שלח אותי לשבת באוטו, וסיכם עם גיא שנשלם לו 200$ והוא ישחרר אותנו. בשלב זה, היינו כל כך המומים, שרק רצינו לסיים את הדרמה הזו, והחלטנו לשלם (מה שכולם בפייסבוק הזהירו שלא לעשות!!!). זה בדיוק הסכום שהיה לנו בארנק, איך הוא ידע? נפרדנו ממנו, לאחר שנתן לנו טיפים לאן לנסוע ואיפה לבקר בבאחה, ונסענו לדרכינו.

היינו כל כך מאוכזבים, מבואסים ומבולבלים, ששכחנו לעשות תכנית סלולרית למקסיקו בגבול, כשעוד היינו מחוברים לרשת האמריקאית.

אחרי כמה דקות, הבנו את זה, הניווט הפסיק לעבוד, הלכנו לאיבוד ברחובות טיחואנה הידועה לשמצה. נכנסנו בטעות לנתיב השמור אך ורק לצוותים רפואיים. שוב עצרו אותנו שוטרים. הפעם דיברו על קנס של 400$, זה השלב בו התחלתי לעשות נשימות עמוקות. גיא דוקא התעשת ואמר להם, שבסדר נבוא איתם למשטרה ונשלם מה שצריך. אחרי כמה דקות, בו אמרו לנו שתיכף באים לגרור אותנו (ביננו, אף אחד לא יכול לגרור אותנו בכלל, שהרי הדובה כל כך שמנה וכבדה), שחררו אותנו בפנים מכורכמות ומלאות רחמים.

זהו, היינו במקסיקו, אחרי ששוטר מושחת עשה עלינו קופה, שוטרים נוספים עשו לנו טובה, אבודים ומבולבלים בטיחואנה, עם לוחיות רכב אמריקאיות ונחשבים לגרינגוס (כלומר כתוב לנו על המצח הבהיר ומנומש שלנו שאפשר לעבוד עלינו בעיניים בהנאה מושלמת).

זו היתה פעם ראשונה מאז שיצאנו מהארץ, שעברתי רגע של שבירה, זהו, לא רציתי יותר מהסיפור הזה. החלטנו להתרחק מטיחואנה, למצוא מקום ללילה ולעשות restart למערכת שלנו. פתחתי את אפליקציית המפות וניווטנו איתה כאילו היתה ממש מפה מודפסת עד לסניף של Walmart (סופר אמריקאי) שם ידענו שיהיה wifi. נכנסנו לשם ועשינו תכנית סלולרית קצרה כדי שיהיה עם מה לעבוד. שמנו מפה ונסענו דרומה לעיר בשם Ensenada, השוכנת לחוף הים של Baja California.

מצאנו חניון סביר באמצע העיר, החלטנו פשוט לסיים את היום, ולהתחיל מחדש למחרת. שוב, הדובה מוכיחה את עצמה כמקום מפלט, כבית חמים ונעים, מאפשרת לנו לנוח ולהרגע.

 Baja California

באחה קליפורניה או קליפורניה הנמוכה (שבשום צורה לא מזכירה את קליפורניה) היא חצי אי ארוך, צר ומחוספס. מדבר שנושק לים, במרכזו הרים, ותחושה מתמדת של קצה של משהו לא ידוע. את האי חוצה כביש מס 1- הכביש הראשי, משתרע מטיחואנה ועד לקצה הדרומי של באחה. הוא צר מאוד וללא שוליים בכלל. בנוסף, מעטרים אותו בורות, ועם כל בור שאנחנו עוברים, אנחנו מודים לסילבי המדהימה שלנו עם הגלגלים הענקיים, הקפיצים החזקים, והמנוע האימתני. אנחנו משתלבים בנהיגה, לומדים לנסוע בשיתוף עם מכוניות, קרוואנים ומשאיות עצומות, כולם ביחד על הכביש הצר והמתפתל. 

התכנית שלנו: לרדת דרומה עד למטה לעיר בשם La Paz, ממנה לקחת מעבורת למקסיקו עצמה.

יש פה חניונים אבל ההתנהלות פה אחרת. מגיעים ובודקים אם יש מקום, זה לא כמו בארצות הברית, שם הכל און ליין, מזמינים, בוחרים את מקום החניה מתוך מפה מסודרת, הכל ברור, ידוע ומוכר.

התחלנו לעבוד עם אפליקציית ioverlander- האפליקציה שנוצרה להקל ולתמוך במטיילים על מסלול ה-Pan American HighWay. ברגע שאני מתרגלת אליה, היא נהדרת, יש בה את כל המידע לו אנו זקוקים: איפה למלא דלק (דיזל), איפה ממלאים מים גם במיכל הקרוואן וגם בבקבוקי המים (לא שותים פה מי ברז), איפה יש חניוני לילה מכל הסוגים, איפה עושים כביסה, קניות, תיקונים, ממש הכל מופיע שם ואנשים כל הזמן מעדכנים אותה, בעיקר אם יש שינויים. אפילו מצאתי שם איפה לקנות טורטיות טריות עבודת יד.

Ensenda

Feliz Año nuevo- Happy New Year

אנסנדה היא עיר נמל תוססת ויחסית מסודרת, שער הכניסה לבאחה. יש בה שילוב של מקסיקו וארצות הברית – דוכני אוכל רחוב לצד חנויות גדולות, טיילת מול הים ואווירה נוחה שמאפשרת לנחות רגע אחרי מעבר הגבול. נשארנו יומיים, כולל ליל השנה החדשה אשר היה מלווה בפיצוצים אינסופיים של זיקוקים, נפצים, מוסיקה ושמחת החגיגה לקראת השנה החדשה. ירד גשם זלעפות, מה שלא אפשר ממש להנות מהעיר, והחלטנו להמשיך דרומה כדי להתרחק מהגשם. אנחנו עושים לנו מנהג, לפני שעוזבים כל מקום, עומדים רגע ומודים לו על מה שהיה עבורינו. אנסנדה אפשרה לנו לנוח רגע, להרגע, ולהתחיל להתרגל לעובדה שאנחנו כבר לא בארצות הברית.

אנחנו רוכבים בגשם, ברקע ניתן לראות את איכות הכבישים וזה עוד ממש מצוין לעומת מה שנפגוש בהמשך

פגשנו את טלי, ישראלית שחיה באנסנדה, ואכלנו לצהרים פלאפל, חומוס ושקשוקה מעולים

San Quintin

עיירה שכבר מרגישה כמו באחה האמיתית: מרחבים פתוחים, חקלאות, ים פראי ונוף געשי. זה אזור מחוספס ופשוט, כמעט בלי תיירות, כאן הדרך מתחילה להיות הסיפור עצמו.

הקטע של באחה, כל עיר ועיירה וכפרון מתהדרים בשלט ססגוני

החניון של Don Eddie-  

אמריקאי בן 67, שיצא לפנסיה, ולפני 4 שנים רכש את השטח והפך אותו למלון דרכים, עם חדרי אירוח, ופינות עגינה לקרוואנים. מסעדה בשם Lulu על שם הנכדה שלו. תרנגולות בחצר, חזיר עצום מימדים, ו- 2 כלבים לבנים אהובי ליבו.

החזיר נקרא- ארוחת ערב מס 2, כי את הראשון אכלו לארוחת ערב מספר אחת כבר מזמן. אדי אופנוען ותיק ורב ניסיון, שרכב לאורכה ולרוחבה של כל ארצות הברית, אוהב רכיבות שטח מושבע, ופצוע בכל גופו משום כך. נפגשנו שבועיים אחרי נפילה רצינית עם כנראה שבר בכתף, צלעות, חבורות בכל הגב והאגן וכאבים חזקים. אדי לא מאמין בתרופות, אבל כן מאמין בטיפולים מסורתיים, אז מעבר לטקילות שהוא שותה כל היום כדי לשכך את הכאבים, קיבל ממני טיפול בדיקור שלוקח אותו קדימה לעבר החלמה. שזה אומר ששוב יעלה על אופנוע, להמשך רכיבות השטח המופלאות וההרפתקאניות שלו.

אדי לוקח אותנו ועוד שני אמריקאים: טום ואוסקר שהגיעו גם הם לחופשה מארה״ב, לטיול ב- UTV שלו, שזה מן רכב שטח תפעולי כזה, שנקרא גם side by side. נכנסים חמישתנו עם שני הכלבים הלבנים ברכב הפצפון, ממש כמו בחידה על הפילים והחיפושית. בכל מקרה, פעם בשבוע הוא נוסע לאזור החוף להאכיל שם שני כלבים נטושים. בדרך אנחנו עוברים דרך חממות תותים, שדות חקלאיים, בתים חצי גמורים, ואדי מספר לנו על כל מה שקורה כאן. אנחנו יורדים לחוף היפיפה, עושים סיבוב, עוצרים במסעדה לצהרים. הכל מזכיר לי את סיני. בניינים חצי גמורים, מסעדות הן בעצם בקתה עם סככה, כמה שולחנות וכסאות בחוץ, מול הים.

והשפה, לאט לאט, אני ממתינה בסבלנות, וגם מנסה לדבר, בהדרגה נזכרת במילה ועוד מילה. עברו משהו כמו 50 שנים מאז חייתי אותה למשך שנתיים.

נפגשים לארוחת ערב במסעדה של אדי, עם טום ואוסקר. שניהם מורים, טום בפנסיה, ואוסקר יועץ בבית ספר לנערים בסיכון. הם אוהבים לטייל ביחד ומידי פעם לוקחים לעצמם כמה ימים של חופש מהחיים, והנה הגיעו לבאחה, מלוס אנגג׳לס. אנחנו מבלים ערב משמח ביחד, כוסות הבירה הריקות מתחלפות במלאות ללא הרף, ועם קריוקי. מסתבר זה ערב הקריוקי השבועי וצעירים מגיעים מהעיירה הקרובה לאכול, לשתות ולשיר ביחד שירים מקסיקנים נהדרים.

גם אוסקר מקבל ממני טיפול למרפק הכאוב שלו, וביחד אנחנו מפענחים את הסיבה לסיפור, כדי שיוכל בשגרת חייו למנוע את השנותו.

ארוחת צהרים מול הים, טאקוס מופלאים וערב במסעדה של אדי- טום ואוסקר הזמניו אותנו בנדיבות ליבם.

החזיר והכלבים הלבנים של אדי, כביסה בסאן קינטין שלא דומה בשום צורה למכבסה בקליפורניה. הביצה החומה שאתם רואים לפני הדובה זה הרחוב בו המכבסה נמצאת. הרחובות לא סלולים, מלאים בבורות, ושלוליות ענקיות אחרי שיורד גשם. כל הניקיון המדהים שהדובה עברה בקליפורניה ירד לטמיון במערבולות הבורות ושלוליות הבוץ. המצח של אדי מבצבץ מבעד לסלפי שביקשתי ממנו לשלוח לי

אחרי שלושה לילות, אנחנו ממשיכים דרומה, ממלאים את מיכל הדלק עד תומו, עוד שני מיכלי מים, אני מורידה את המפות של גוגל מאפס כדי שיהיו אוף ליין, וחוברים לכביש מס 1, אשר ממשיך לחצות את הפנינסולה לאורכה. היום זו דרך ארוכה, ואין תחנות דלק באמצע. די מהר כבר אין שום סימן של קליטה סלולרית. הכביש מתפתל לתוך ההרים, הצמחיה משתנה, מופיעים סביבנו קקטוסים מסוגים שונים. מדבר ירוק. כנראה שירד פה גשם.

לקראת אחרצ מגיעים לאזור בשם Bahia De Gonzaga, לחניון אליו הגענו דרך האפליקציה שלנו. פוגש אותנו מקסיקני עם אנגלית יחסית טובה, שמספר לנו כי בעל המקום נסע לסן דיאגו לבדיקות רפואיות, ושאין בעיה שנישן פה. בלילה הראשון אנחנו לבד לגמרי, למחרת מגיעות עוד שתי משפחות עם קרוואנים. שוב, ממש כמו בסיני. חופים לבנים, הרים אדומים, זריחה ושקיעה מרהיבה, רק רחש הגלים מלווה אותנו לאורך כל שעות היממה. זמן של שקט.

המקום מנותק לחלוטין, אין קליטה סלולרית כבר שעות ארוכות. אנחנו מפעילים את ה- Star link, ויכולים לעבוד, ולתקשר עם העולם. מאוד נוח.

הקליניקה שלי

כבר יותר מחצי שנה, עוד לפני שנסענו, התחלתי לעבוד מרחוק. אני נותנת ייעוצי בריאות און ליין הכוללים התבוננות משותפת על החיים, על מה מזין אותם, ומה ניתן לדייק ולשפר. זה כולל ייעוץ בתזונה, צמחי מרפא, ושיחות של תמיכה. כמו גם טיפולים אנרגטיים מרחוק, יכולת שהתגלתה לי עם לימודי השאמניזם המלווים אותי בשנים האחרונות.

Bahia De Los Angeles

אנחנו ממשיכים בדרך דרומה, ושוב, בנוהל, ממלאים מים בחנות מים, דלק בכל תחנה שיש בה דיזל, ויוצאים לדרך. אחרי כמה דקות נסיעה עוצרים, כי יש עבודות בכביש. הדקות עוברות והופכות לחצי שעה, ארבעים דקות. שביל ארוך ומתפתל של מכוניות מאחורינו, וכולם ממתינים בסבלנות, אף אחד לא צופר. אני יוצאת מהרכב לצלם ופוגשת הולנדית-קנדית שיצאה להתאוורר גם היא מהישיבה הארוכה. בסופו של דבר משחררים אותנו ואנחנו חופשיים להמשיך ולשיט על כביש מספר-1 ההפכפך.

חנות לממכר מים, הצינור בצד השמאלי ממלא לנו את מיכל המים של הקרוואן, בפנים ממלאים מי שתייה.

קקטוסים ממינים שונים, ועבודות בכביש להן המתנו בסבלנות ארבעים דקות.

מגיעים למפרץ לוס אנחלס למקום בשם Campo Archelon אשר נמצא בבעלות של זוג אמריקאיים ומנוהל ע״י מקסיקנים דוברי אנגלית. פה כבר מסודר, נקי, עם מסעדה יפה, סככות צל שנקראות - Palapas, וליד אחת מהן אנחנו יכולים לחנות ליומיים הקרובים. אנחנו פוגשים פה את נועה, בחורה ישראלית צעירה שהגיעה במיוחד מישראל לטייל בבאחה, שכרה ואן איתו היא מטיילת, שוחה עם דולפינים, כלבי ים, לוויתנים, ונחה קצת מהחיים בארץ. אנחנו אוכלים ביחד ארוחת ערב ונהנים לשוחח בעברית, לספר ולשמוע קצת סיפורים, וכמובן לגלות את כל האנשים שאנחנו מכירים במשותף (כל כך ישראלי). למחרת אנחנו מתעוררים לגשם, שוב החורף מזנב בנו, כמו שהמשורר אומר. מאפשר לנו יום רגוע של עבודה, לצד רחש הגלים, השמים והעננים כתפאורה מושלמת.

אנחנו בבאחה שבוע. מרגישה שעדיין נמצאת בהסתגלות, עוד לא מרגישה כאן לגמרי בנוח, וממתינה לתחושה שתגיע. מחר נמשיך דרומה ובעצם נגיע לקו החוצה את באחה לשתיים בין החלק הצפוני לחלק הדרומי שלה. מדובר בשתי מדינות פדרליות שונות. הנופים אמורים להשתנות ואנחנו מחכים לראות ולחוות אותם.

שקיעות, זריחות, גשם, קשת בענן, ארוחת ערב עם נועה, המרגריטה של גיא היתה כל כך טובה שקשה לו להחזיק את הראש

וכמו תמיד, לסיום, מילותיו של גיא המשורר, שתופסות את כל מה שאנחנו עוברים במילים בודדות ומדויקות כל כך.

זָרוּת

מְעַרְבּוֹלֶת 

רֵיחוֹת וּצְלִילִים,

הֶמְיַּת מִילִים וְקוֹלוֹת 

נִשָּׂאִים בָּרוּחַ 

עֵינַיִם מִסְתַּמְאוֹת. 

בְּלִיל הַצְּבָעִים מְסַחְרֵר 

מְאַבֵּד שִווּי מִשְקָל וְכִיווּן 

מוֹשִיט אֶת יָדִי 

לְקוֹטְפָם לְחֵיקִי 

אֶחָד אֶחָד 

אֶת הֶבֶל הַיּוֹם וְּצלִילוֹ 

אֶת הֲבָרוֹת שִירָיו 

אֶת יְפִי צְבָעָיו 

וְאֶצְעָד 

כמו תמיד,

אנחנו שמחים מאוד לשמוע מכם, לקבל מכם שאלות, בקשות, מתנות, הכל, דברו אתנו, זה מחזק אותנו בדרכים.

באהבה

גיא, אפרת והדובה