פוסט 14- המעבר מבאחה למקסיקו

30/1/26

אין צורך בשורה הזו יותר

הפלגה

הגענו לנמל ביום שני בשעה שתיים בצהרים כפי שהתבקשנו.

שולחים אותנו להשקל. אנחנו פוגשים בגבר מקסיקני עב-בשר שמראה לנו בספרדית מהולה במספר מצומצם של מילים באנגלית, את התעריף, והוא גבוה ממה שהמזכירה הראתה לנו לפני כמה ימים. אבל, אם נשלם לו 2000 פסוס במזומן, הוא ידאג שיעלה לנו פחות. לא היה לנו את הסכום הזה במזומן, וכל המהלך עורר תהיות בכל מקרה. אז סרבנו בנימוס להצעה.

ואכן, כעבור כמה דקות של שקילה (או משהו שנראה כמו שקילה) מחיר הכרטיס שלנו עם הדובה נסק פלאים למחיר שלא ממש צפינו של 1000$. עד עכשיו אנחנו לא יודעים וכנראה שלעולם לא נדע אם היינו יכולים לצאת מזה יותר בזול, אם היינו איכשהו משתפים איתו פעולה. אחרי המהלך הזה, ניגשתי למשרד חברת המעבורות להסדיר תשלום. שם קיבלנו גם קופונים לארוחת ערב ובוקר.

כניסה לנמל, תור לשקילה

השלב הבא היה לגשת למעבורת ולהבין איך ומתי עולים עליה.

כל המהלך מלווה בספקולציות של כולם, חוץ מנהגי המשאיות שכנראה עושים את זה חדשות לבקרים. אנחנו לא התיירים היחידים עם קמפרים, וכולם מנסים להבין, איפה התור, איזה תור. בסופו של דבר מסדרים אותנו בחניה מול המעבורת, וכך עוברות להם עוד 3 שעות בציפיה לעלות. תוך כדי צפייה בשלל סוגי המשאיות העולות, הבנו שיש 3 קומות. אחת ממש למטה בבטן המעבורת, אחת מעליה שגם היא די סגורה ומסוגרת, ואחת למעלה בחוץ. אנחנו מתחילים להתפלל שישלחו אותנו למעלה, ושומעים על קמפרים שנשלחו למטה בבושת פנים. אנחנו צופים בנהגי המשאיות המעלים אותן על המעבורת בוירטואוזיות ראויה לציון. חלקם בנסיעה לאחור, חלקם צריכים לעשות סיבובים מורכבים מאוד והם עושים זאת במיומנות מרשימה ביותר. אבל, אחרי שעה וחצי של צפייה גם זה כבר מוצה עד תום. אנחנו ממתינים תוך כדי שיחות עם מטיילים אחרים המחכים כמונו. אני שמחה ששומרים אותנו לסוף, כי זה אומר שנרד ראשונים ועדיף שכך.

בסופו של דבר מעלים אותנו לרציף העליון (אנחת רווחה), ומצמידים אותנו למשאיות משלושת הצדדים. עוד מזל שבצד הרביעי שמו מכוניות פרטיות. כל המכוניות, משאיות, קמפרים צפופים מאוד כמו סרדינים אחד לשני.

למעלה משמאל: המעבורת שלנו מרחוק, מקרוב, דרמה בנמל- משאית התהפכה לתוך המים, אין לנו מושג מה קרה, אבל יש לנו על מה להסתכל בזמן ההמתנה ליציאה בתמונות למטה: כך נראה רציף העליון מלא משאיות ואנחנו בינהן.

הראשון משמאל- המשאיות עולות, אחרכ אנחנו עולים

בשעה שש ורבע בערב אנחנו יוצאים לדרך, לאט, בכבדות, וזוכים לצפות בשקיעה מרהיבה מהרציפים העליונים של המעבורת.

למרות חששותי מהדרך (צפיפות, תחושת קלסטרופוביה, תנודות גלי המים, בחילות, ועוד...), הנסיעה התגלתה לפרקים כנעימה באופן מפתיע. אכלנו ארוחת ערב ובוקר עם נהגי המשאיות, וככה למדנו איך מגלגלים את הטורטיה לקונוס המשמש אותם כסכין שלא מחלקים בשום מקום, וגם נוגסים בה תוך כדי.

המעבורת מתקדמת עכשיו במהירות גדולה יותר, התנודות לא מאוד חזקות ושומעים את רעש המנועים הפועלים ללא הרף. אנחנו מוצאים את דרכנו לדובה בחשיכה ונכנסים לבית שלנו למקלחת זריזה ושנת לילה תנודתית משהו. מתעוררים בבוקר לזריחה, השמש עולה, השמים מעוננים, ירד קצת גשם בלילה. זו חוויה מאוד מיוחדת לעמוד על הסיפון למעלה ולצפות במים העוטפים אותנו מכל הכיוונים. מהפנט להיות בתוך התנודתיות, רעש המנועים המתמיד, והמים האינסופיים.

שקיעה מהמעבורת

בשלב כלשהו מבצבצת היבשה מבעד לערפל, ומידי פעם, במרחק אני רואה לוויתן קופץ החוצה לקחת נשימה וחוזר למצולות.

מתקרבים לנמל, וסירות גומי שדוחפות את המעבורת ועוזרות לה לפלס את דרכה אל המזח.

אחרי כשעה, אנחנו מוצאים עצמנו בחוץ, על אדמת מקסיקו, ויוצאים לדרך חדשה.

רגעים ראשונים במקסיקו (אין תמונות, היינו מושקעים 100% בלשרוד את המאורעות)

החלטנו לפני ההפלגה למצוא מקום לישון בחניון יחסית קרוב לעיר אליה הפלגנו - Mazatlan. ולשם שמנו פעמינו.

רק ש-google maps הכינה לנו חוויה אחרת. משום מה הכניסה אותנו לרחוב צר מאוד ומלא בעצים. בשלב ראשון ענף נתקל בסככה המכסה על ה-slideout והיא נשברה לגמרי. איזו אכזבה.

בשלב השני, בנסיוננו לצאת מהרחוב שהלך ונעשה צר יותר ויותר, נתקלנו בעוד עצים נמוכים ומכוניות שחסמו את הדרך. מיד קפצו חמישה מקסיקנים לעזרתינו. אחד הזיז רכב, עוד אחד הזיז רכב, והשלושה האחרים נתנו הנחיות והוראות ועזרו לנו לצאת מהמבוך נבוכים ומאוכזבים מהנזק.

רצינו לצאת מהעיר כמה שיותר מהר, כדי לא להסתבך יותר, אבל היינו צריכים מזומנים, כי פה אי אפשר לדעת מתי נזדקק להם. לא בכל מקום עובדים עם כרטיסי אשראי. חיפשנו בנק, ושוב מצאנו עצמנו ברחוב צר מאוד. היה כספומט עם תור ארוך ומפותל. אוקי, הלכתי לעמוד בתור, וגיא, עשה מה שהחלטנו ביחד שלא עושים לא משנה מה קורה, ונסע אחורה כדי לצאת מהמבוך אליו נכנסנו שוב. מנשא האופניים שלנו נתקל במכונית שחנתה ברחוב ויצר חריץ בפגוש שלה.

יצא בחור נחמד שהרכב היה שלו. בכלל, כל השכונה יצאה החוצה. לא היתה לרגע אווירה של כעס, האשמה, צעקות. כולם היו נעימים. הזמינו אותנו לחצר שלהם. הוא עשה כמה טלפונים, בהם שמעתי שהוא אומר שאנחנו אמריקאים (לוחית הרכב שלנו כאמור), וחזר אלינו עם סכום של 200$ לשלם לו על הנזק. לא התווכחנו. לקחנו אחריות.

הכספומט- אליו עמדתי בתור, לא רצה להוציא לנו כסף, אז הבחור לקח אותנו לסופרמרקט ושם הוצאנו כסף ושילמנו לו.

נשמע מוכר?

אני מזהה פה דפוס הולך ומתפתח. ואני לא רוצה לשתף עם זה פעולה. אנחנו לא נשלם 200$ כל פעם שנעבור את הגבול. זהו.

מותשים, הגענו לחניון השוכן מחוץ לעיר, קיבלנו מקום, ליד השירותים, אבל עם חיבור למים וחשמל, והחלטנו להשאר שם שני לילות כדי להתקרקע רגע, לפני שממשיכים. החניון היה ממש על הים, מלא כמעט עד אפס מקום, בעיקר בקרוואנים ענקיים- אוטובוסים כאלו המאוכלסים בקנדים פנסיונרים, המבלים את החורף הקר, בחופי מקסיקו. למחרת כבר זיהינו אצל מי כולם מתכנסים לפרלמנט הקנדי האזורי. באופן כללי אנחנו פוגשים הרבה אמריקאים וקנדים פנסיונרים החיים לפחות חלק מהשנה כאן במקסיקו.

אנחנו אחרי יום מתיש, ברקע השכונה הקנדית אליה נקלענו, ואין כמו צלחת של פאפיה ואננס לשכך כל אכזבה

שכונה

בוקר וערב- הליכה על החוף כמה נוח שהשקיעה והזריחה בנגיעה.

עולים על האופניים ועושים סיבוב שכונתי. מגלים בית קפה של שוויצרית שקראה לו Casa Avoda- כששאלתי אותה על השם, אמרה שהוא מגיע מהשפה העברית, ומשמעותו עיבוד וטיפוח הקשר בין האדם והאדמה, פרנסה, שליחות, מקצוע, קריירה והתמסרות. זה היה יפה. שתינו קפה ותה מאצ׳ה, וקנינו לחם מחמצת מצרך נדיר במחוזותינו. בשיטוטים אנחנו מגלים את האוכל שהמקומיים אוכלים והוא הכי טעים, נעים וזול.

קפה, תה מאצ׳ה, צהרים ושקיעה

הכבישים

לא נשארים יותר מידי בחניון הצפוף, למחרת יוצאים לדרכים.

לומדים על הכבישים. מהמידע שנאסף אנחנו לומדים שעדיף לנסוע בכבישי אגרה ושגם הם לא תמיד הכביש הכי מחודד בקלמר.

קונים כרטיס נטען שמצמידים אותו לזכוכית הקדמית, וכך יותר קל ומהיר לעבור את עמדות התשלום לכבישים. מטעינים את הכרטיס בכל Oxxo- שזה תואם חנויות הנוחות הנלוות לתחנות הדלק, רק שהם נמצאות בכל מקום, גם בלי תחנת דלק לידן. שם גם מחליפים את בקבוקי המים הריקים במלאים.

Topes

כבר כתבתי עליהם ועל המפגש הראשוני איתן ב-Baja, אבל כאן במקסיקו הן רק הולכים ומשתכללים, ומגיעים בפתאומיות, ללא התראה מוקדמת ובשלל צורות, גבהים והפתעות, והם אכזריים למדי. אנחנו לומדים שברגע שמגיעים לאזור מיושב יהיו כאלו בתחילת העיירה ובסופה, ומי שמשלם מקבל כאלו גם מחוץ לחנות שלו (להגביר תנועת קונים).

אנחנו לומדים לזהות לפני ולהאט עד כדי כמעט עצירה.

כנראה שנכתוב עוד על הכבישים, הרי רק התחלנו ללמוד אותם.

קשה לראות אותם גם בתמונות, באמצע דוגמא לכביש מאוד שכיח בכל עיירה וכפר. נהיגה ורכיבה עליהם זה אתגר לדובה ולעצמותינו.

Santa Cruz De la Miramar

תכננו להגיע לאגם הכי גדול במקסיקו שנקרא Lake Chapala, וכדי לא לנסוע יותר מידי שעות ביום, חילקנו את הדרך לשני מקטעים. העצירה הראשונה שלנו היא בעיירה הקטנה הזו, קצת לפניה יש בית מלון שמארח בחצר המדהימה שלו גם קרוואנים. כדי להגיע לבית המלון, אנחנו נוסעים בכבישים מתפתלים, ומגיעים לכביש בנוי מאבנים אבנים, כל אחת בגודל אחר, והנהיגה מאוד מאוד איטית. אנחנו היחידים החונים שם בחצר ענקית עם מדשאה ירוקה ומטופחת. כל המלון מאוד ישן, אבל מטופח. בנוי ממש על הים אך באזור הזה אין ממש חוף, ואחת החדרניות סיפרה לנו שמסתובב שם גם קרוקדיל, וכדאי שנזהר.

אחרי שחנינו אני פותחת את דלת הקרוואן וחושכות עיני. כל המגירות על הרצפה (יש 3 קטנות) וכמעט כל הכוסות שהיו לנו נשברו. הנהיגה האיטית לא עזרה לנו. למרות שהמגירות בנויות עם מנגנון פנימי שעוצר בעדן מלהפתח תוך כדי נסיעה, המנגנון הזה מתאים לנהיגה בארצות הברית ולא במקסיקו. אז יש לנו הזדמנות לרכוש ספלים מקסיקנים צבעוניים.

תוצאה של נסיעה על הכביש בתמונה למעלה+Topes, והפתרון שלנו למניעת קטסטרופות כאלו בעתיד

התחדשנו בספלי קרמיקה במכולת השכונתית, 6 ש״ח כל אחד

נשארים שם שלושה לילות. מזג האויר מתחמם, ואיתו מגיעים היתושים. אפשר לשבת בחוץ שזה תענוג גדול.

נוסעים עם האופניים לעיירה, עושים כביסה, אוכלים דגים מעולים, קונים טורטיות חמות מהתנור ועוגת בננות שנמכרת ברחוב ממש מחוץ לבית.

Tequila

לאחר שלושה לילות, אורזים ונוסעים כמה שעות לכיוון מזרח, והנה מקסיקו ההררית נפתחת בפנינו. הרים וגבעות, הכביש מתפתל, עמקים, שדות ומטעים. ארץ ירוקה, חקלאית, יפה יפה. מגיעים לעיירה קטנה ושלווה בשם הקוקטייל המפורסם, השוכנת בלב מדינת חאליסקו, מוקפת גבעות ושדות אינסופיים של אגבה כחולה ממנה מפיקים את משקה הטקילה הידוע. באפליקציית ה-Ioverlander אני מוצאת לנו חווה לישון בה. בעל החווה, חוזה, מתגלה כאיש מרתק, מדבר אנגלית שוטפת, ומספר לנו שהוא דור 4 למגדלי הטקילה, והחווה קיימת 105 שנים. זו חווה קטנה מאוד ביחס למה שקורה במדינת חאליסקו שהיא אחת המדינות המורשות לגדל ולהפיק את המשקה.

בסמוך לעיירה עומד הר געש שקט, שהעשיר את הקרקע במשך שנים רבות. החיים כאן סובבים סביב האדמה, חקלאות ומסורת שעוברת מדור לדור. הטקילה נולדה כאן כחלק מהתרבות והזהות המקומית.

חוזה עורך לנו סיור בשדות האגבה שלו, משם אנו עוברים למבשלה ומתוודעים לכל התהליך, כולל טעימות, שמסחררות את ראשינו.

הסוסה בת 20, חלק מהמשפחה, ליוותה אותנו בסיור, היתה ידידותית ביותר ונהנתה מהליטופים שלנו

מסתבר שיש לו חווה אקולוגית והטקילה אורגנית לגמרי ללא ריסוסים. האגבה גדלה לה בשדות, במשך 9 שנים עד הגיעה לבשלות, אז היא נקטפת ועוברת למבשלה. כדי להתמודד עם שפע העשבים, מסתובבים בשדות סוסים ופרות שמזינים את עצמם מהעשבים וכך שומרים על אזור מחייה מרווח ופנוי לשיחי האגבה. בנוסף, גדלים בצמוד לשיחים גם שיחי קמומיל שניתן להרגיש את טעמם במשקה.

קוטפי האגבה (Jimadores) חותכים את העלים וחושפים את הליבה- ה"פִּינְיָה" (Piña), שנראית כמו אננס גדול. בתוך המבשלה יש תנור ענק אליו דוחסים את האננסים כשהם חתוכים והם עוברים תהליך של בישול.

הבישול ממיר את העמילנים שבאגבה לסוכרים זמינים לתסיסה. לאחר מכן מרסקים אותם, והם עוברים לדוודים גדולים לתסיסה בעזרת תוספת של שמרים טבעיים. בשלב הבא, הנוזל עובר זיקוק בין 2-3 פעמים ואז, או אז מתקבלת הטקילה הצלולה והחזקה. מכאן, ישנה אפשרות להעביר אותה תהליך של יישון שמאפשר יצירת 4 סוגי טקילה שונים:

Blanco – ללא יישון -

Reposado – 2–12 חודשים -

Añejo – שנה עד 3 -

Extra Añejo – מעל 3 שנים -

זכינו לטעום טקילה בת 10 שנים.

היישון מתבצע בחביות עץ (לרוב אלון) המגיעות במיוחד מצרפת לשם כך.

אפשר לראות את הפרי- נראה כמו אננס על סטרואידים, אחרי חיתוך עובר לתוך הדוד לבישול, ולמטה חיוכים אחרי 5 כוסות טקילה. בתמונה זוג אמריקאים שפגשנו בחווה, הראשונים שאנו פוגשים בדרך שעושים כמונו את הפאן אמריקן. בערב ישבנו עם כוסות תה והחלפנו חוויות.

אז אם אתם שותים טקילה, שימו לב שכתוב על הבקבוק 100% ולא Mixto - כי אז היא מעורבבת עם עוד סוכרים וחומרים שונים.

אנחנו נשארים לישון בחווה, עם התרנגולות, הסוסים והפרות, שקיעה, זריחה ושמיים כחולים עצומים שמזכירים לי שהכל אפשרי.

אנחנו הולכים ונשבים בקסמה של הצבעוניות, ההיסטוריה, האנשים והתרבות

ולסיום, כמובן, מילותיו של גיא המשורר:

יחסיות 

משאיות ענק נבלעות אל בטן המעבורת 

נעתרות בחדווה לסימני המכוון 

נאספות על סיפון לשורות וטורים 

ולפתע הכל מרגיש כמשחק ילדים 

אדם משביע נפשו בכוסות שתיה 

אך אין הווייתו נמלאה 

מחליף כוס ריקה בזו המלאה  

פסקתי מספור 

לאחר כוסית בודדה

וקשיי היום כקיר אל מולך 

המשא כבד 

כושלות הרגליים 

ורוח נכאים תאפיר את פניך 

אז נפקחות העיניים להביט סביב

והנפש גם אם יגעה יודעת 

כי זו רק נקודת המבט שקובעת 

רק נקודת המבט שקובעת 

ממש לפני סיום, אנחנו רוצים להודות מקרב לב על כל המתנות שאנחנו מקבלים מכם בדרך, אם בצורת פלייליסט מרתק שמנעים לנו את הדרכים ששלחה לנו אורן הנהדרת, ושירים, והארות לתשומת לב על הגלגלים של סילבי (הם בבדיקה). זה מאוד משמח ומחמם את ליבנו שאתם אתנו. החודשים עוברים, וחשיבותה של המשפחה, חברים וקהילה רק מתחדדת יותר ויותר כשאנחנו בדרכים זרות ורחוקות כל כך.

עד לפעם הבאה

באהבה

גיא, אפרת והדובה