פוסט 17- שישה ימים במקום אחד, והאטת הקצב

Efrat abramson
21 בפבר׳
זמן קריאה 6 דקות

18/2/2026

אחרי כמה ימים ב-Cholula, אנחנו יוצאים שוב לדרכים, משתדלים לצאת על הבוקר, מכינים לו קפה, לה תה, כריכים ופירות לדרך ויאללה. הדרך יפה, מתפתלת לה בין ההרים, ואנחנו גומעים מרחקים גדולים היום ומדרימים תוך כדי נסיעה במרכז מקסיקו ההררית.

היעד הבא שלנו הוא מדינת Oaxaca, ועיר הבירה שלה הנושאת את אותו שם.

קצת לפני Oaxaca, אנחנו עוצרים באתר עתיקות בשם:

Monte Alban

זו עיר קדומה היושבת על רכס הרים גבוה, כ־400 מטר מעל עמק אואחקה, והטיפוס למעלה עם הדובה מתנהל בעצלתיים ויחסית חלק, שלא כמו הירידה המלחיצה לאחר מכן. העיר החלה להיבנות ע״י הזאפוטקים סביב 500 לפנה״ס ושגשגה כמעט אלף שנים.

אני רגע פותחת סוגריים על הזאפוטקים כי אנחנו לא לגמרי היינו מודעים להם. הם פחות מפורסמים מהאינקה ומהמאיה שהיו אימפריות מפוארות אותן נפגוש בהמשך. הזאפוטקים גם היו תרבות עתיקה, מפותחת ומתקדמת, שהניחה יסודות חשובים בהתפתחות מסואמריקה (אמריקה המרכזית), בעיקר בעמק אואחקה אליו הגענו.

הם היו מהחלוצים שבנו ערים מתוכננות, פיתחו כתב הירוגליפי, עסקו באסטרונומיה ובלוחות השנה, בנו ערים מתוכננות היטב עם כיכרות, פירמידות ומקדשים. הם היו חברה היררכית עם שליטים וכוהנים והייתה להם תרבות מפותחת של פולחן אבות וטקסים הקשורים לטבע ולמחזורי זמן.

הם היו עם יושב-קבע חקלאי, שגידל תירס, שעועית ודלעת, ופיתח רשתות מסחר אזוריות.

בקיצור, השאירו חותם היסטורי משמעותי מאוד בדרום מקסיקו.

מה שמדהים במקום הזה הוא לא רק הגודל, אלא הבחירה הגאוגרפית: ליישר פסגת הר שלמה כדי ליצור רחבה טקסית עצומה בלב השמים. מכאן שלטו על העמקים, ניהלו פולחן, אסטרונומיה, פוליטיקה ומסחר.

בלב האתר נמצאת ה־Plaza Principal שהיא רחבה ענקית מוקפת פירמידות, מקדשים ומבנים מדורגים. אחד הסימנים המסתוריים ביותר הם תבליטי ה “Danzantes”, אלו דמויות חקוקות באבן, שככל הנראה מתארות שבויים או שליטים מובסים, עדות לעוצמת השליטה האזורית ולמערכת הפוליטית המפותחת. מבנה נוסף ומסקרן הוא “המצפה” , מבנה זוויתי יוצא דופן, המעיד על ידע אסטרונומי מתקדם ותצפיות מדויקות בשמים.

מעבר להיסטוריה ולאבן, יש שם תחושה של אנרגיה חזקה, פתוחה, וחשופה לרוח.

לעמוד שם זה להרגיש חיבור ישיר בין שמים וארץ. העיניים נמשכות לאופק הרחב, הלב יורד אל האדמה.

תזכורת לכך שאנחנו חלק מהאדמה ואין לנו בעלות עליה. היא קדמה לנו ותישאר אחרינו. הקשר אליה הוא מערכת יחסים, לא בעלות.

נדמה שהזאפוטקים הבינו את זה לפני אלפי שנים, את התנועה בין כוכבים לשדות, בין פולחן לזריעה, בין ידע שמיימי לשורשים עמוקים בקרקע.

אנחנו מסתובבים ברחבה, נוגעים באבנים העתיקות, מטפסים במדרגות ומקשיבים לרוח, ומרגישים שאנחנו רק חוליה בשרשרת אנושית ארוכת ימים.

כרגיל, אנחנו לא ישנים בתוך העיר, אלא בכפר קטן הצמוד לה, בשם Tule (זה קיצור, כי השם האמיתי ארוך מאוד). הדרך לשם יפה, עוברת בין הרים, לא מאוד מיושבת. אנחנו חונים בחניון שהוא בעצם חצר אחורית של זוג גרמנים החיים כאן אי אלו שנים ומנהלים חניון קרוואנים קטן. סוף סוף שירותים ומקלחת מצוחצחים, הכל מסודר ונקי ונעים להיות פה. אנחנו נשארים חמישה לילות. עובדים, מטיילים, והכי חשוב- מרגישים בשלים בפעם הראשונה מאז רכשנו את הדובה, להפריד אותה לשני החלקים על מנת לתת להם לנוח קצת אחד מהשניה. כך אנחנו יכולים לנסוע עם הרכב בנפרד ולטייל, בלי כל הדובה עלינו.

גיא מנצל את ההפרדה לחזק את כל הברגים שהתרופפו בדרכים המקסיקניות

הכפר בו אנו ישנים מתגלה כאקולוגי, ואנחנו מוצאים עצמינו מפרידים אשפה, אחרי חודשים ארוכים בהם לא עשינו זאת כי לא היתה אפשרות. רוכבים לחנות ירקות, ושם מקבלים סלסלת פלסטיק לאסוף בה את מה שנרצה לרכוש, ללא כל שימוש בשקיות ניילון. אחר-כך שמים לב שזה בעוד הרבה מקומות בעיקר קטנים.

אנחנו מתבייתים ומתקרקעים מעט, אני מכינה כרוב כבוש, מבשלת קצת, עושים כביסה, תחושה של בית.

משחררים את האופניים ורוכבים למרכז הכפר, שם מסתבר, שוכן העץ הכי רחב בעולם (Arbol del Tule). זהו עץ ברוש מקסיקני, בן 1500-2000 שנים והיקפו 40 מטרים. איזה מן ייצור עצום וחי, שמזכיר לנו את עצי הסקויה וה-Redwoods בארצות הברית. הגזע שלו מתפתל וכשאנחנו מסתובבים סביבו, רואים דמויות בתוך הגזע העצום, תנין, פרצוף ועוד כל מיני כיד הדמיון.

מבשלים אוכל מקסיקני

החלטנו ללמוד קצת על הקולינריה המקסיקנית, דרך שיעור בישול ב-Oaxaca. הצטרפנו לקבוצת תיירים כמונו, בגילאים שונים, ממקומות שונים בעולם וביחד בילינו בוקר מרתק עם השף אוסקר שלוקח אותנו לסיור בשוק קודם כל.

בדרך, עוצרים ליד עצים, פרחים ושיחים שונים המסתתרים להם באמצע העיר והוא מספר לנו על כל אחד ואחד ואיך ניתן להשתמש בו במטבח.

בשוק, אנחנו מתפצלים לשתי קבוצות, עוברים בדוכנים השונים של ירקות, פירות, תבלינים, גבינות, בשר, עוף, דוכן דוכן מקבל תשומת לב והסברים מפורטים על הסוגים השונים, מתי ואיך משתמשים בהם במטבח המקומי. אנחנו מתחילים להבין מה אנחנו רואים בשיטוטינו בשווקים, ואיך משתמשים בכל עשב, פרי וירק. מרתק לראות את הסוגים השונים של הפלפלים החריפים, ממש אינסופי. וכל סוג משמש לתבשיל אחר או סלט או רטבים אחרים.

מלמעלה עם כיוון השעון: בשקיות האדומות חרגולים (לא טעמנו), אוסקר מסביר על סוגי אבוקדו, טורטיות חמות מהתנור, תמונות יפות ורק כמה מהמוני סוגי פלפל צ׳ילי הקיימים בשווקים והם חריפים אש ברמות שונות

חוזרים מהסיור בשוק ומתחילים לבשל ארוחה שלמה. כולנו מקבלים סינרים, תפקידים ולעבודה. חותכים, לשים, מתבלים, מטגנים, מקפיצים, מבשלים, ותוך שעתיים הכל מוכן. השולחן ערוך באסתטיקה מרשימה ואנחנו מוזמנים לשבת ולהתחיל לאכול. המנות טעימות להפליא, גם המרגריטה נהדרת, ועם כל שוט של מזקל בנוסף, כולנו מסיימים את הארוחה כשאנחנו החברים הכי טובים בשולחן, עם אמריקאים, קנדים, סקוטים, וגם בחורה קוריאנית. הכל צבעוני, טעים, ומגוון. אנחנו חוזרים שמחים וטובי לב ״הביתה״.

המטבח כל כך מגוון, והשימוש בפרחים, זרעים שונים, גרעינים, פירות וירקות, מרתק. למעלה גיא טוחן רוטב עגבניות צרובות והמון פלפל חריף, אני מכינה בצק לטורטיות עם פרחי קישואים. מתחת לתמונה איתי כל המרכיבים של רוטב מיוחד שנקרא Mole ומכיל משהו כמו 18 רכיבים. מבשלים אותו המון שעות בדר״כ ביחד עם חלבון כלשהו מהחי. ממש מתחת למרכיבים רואים מנה של עוף עם הרוטב הנ״ל. מתחתיה מנה שנקראת Tamale- פה אנחנו רואים עלה תירס עם מילוי של ירקות/בשר מה שרוצים ומאדים בסיר עם מים. במקומות אחרים במקסיקו משתמשים בעלי בננה. והמרגריטות כמובן, ורבטים חריפים ומעולים, ומרק ירקות.

במהלך השהות שלנו בחניון הגרמני, אנחנו פוגשים סוף סוף את שרית ודויד החמודים, זוג ישראלים שמטיילים כמונו, פחות או יותר על אותו מסלול ועם אותו אבק על הגלגלים. יש לנו קשר וירטואלי כבר לפחות חודשיים, אבל טרם יצא לנו להפגש. באופן כללי, אנחנו לא פוגשים ישראלים שעושים מסלול כזה בכלל. בעיקר קנדים, צרפתים, וגרמנים.

ישבנו ביחד, גיא הכין קפה לכולם, דיברנו על כל מה שמעסיק אותנו בדרכים: גבולות, תקלות מכל הסוגים והמינים, היופי שפגשנו בדרכים, המקומות שעוד מחכים לנו, תכניות, דאגות, וכן גם שיחות על הארץ, על החיים בארץ, ועל העתיד המטושטש. יש הקלה בלדבר עם אנשים שלא צריך להסביר להם, אנחנו מבינים בדיוק את השפה, את האווירה, ממש תחושה של קהילה קטנה, באמצע הדרך. שרית ודויד קנו רכב ובמו ידיהם עמלו והפכו אותו לקמפר משודרג ויפיפה. הסרטון מראה את התהליך למתעניינים:

https://youtu.be/KOJ4UpCt9ic?si=aBRMs4rWmHIrM6Mo

וזה מוליך אתכם עם הסברים מפורטים של התוצאה המרהיבה:

https://youtu.be/BnKfiCUC7XQ?si=c-wNkczSxZ1JFHHb

הדרכים במקסיקו גורמות לנזקים לרכב, לדובה וגם למתקן שמחזיק את האופניים שלנו. למרות שהחלפנו למתקן חזק יותר סאן דיאגו, לאלו שזוכרים, גם הוא סובל. סטפן הבעלים של החניון, ממליץ לנו להתייעץ עם בעל מקצוע שהוא מכיר, ויש לנו זמן השבוע. כך אנחנו מתוודעים לפרנסיסקו שמגיע לחניון להסתכל ולהציע. ביחד מגיעים לרעיון, הוא לוקח מידות ולמחרת מגיע ובמשך כל הבוקר עובד על חיזוקים וחיבורים למתקן בתשתית הקרוואן. כשהוא מסיים, זה נראה חזק ויציב ומרגיע אותנו להמשך הדרך.

עובדים קשה ונהנים להצטלם בסוף, פרנסיסקו מימין או מתחת לדובה עם העוזר החמוד שלו

כמה תמונות מהרחובות הצדדיים ב-Oaxaca

Hierve el Agua

יוצאים ליום טיול רק עם סילבי, איזו תחושה של קלילות וזרימה ללא הכובד מעלינו. אם היא היתה מדברת, היתה מספרת לנו כמה היא מאושרת. נוסעים בדרך מתפתלת בין ההרים, עולים, יורדים ומגיעים למקום.

משמעות השם היא מים רותחים, אבל הם לא באמת חמים בכלל.

זה אחד המראות הייחודיים באואחקה – “מפלים מאובנים” שנראים כאילו הזמן עצר בהם. המים העשירים במינרלים, ונובעים ממעיינות קטנים בראש ההר. הם מטפטפים לאורך המצוק, ובמשך אלפי שנים יצרו תצורות סידן לבנות המדמות וילון קפוא של מים.

לצד התצורות יש בריכות טבעיות קטנות, בצבעי תורכיז יפיפיים. אנחנו עומדים שם ומשתאים נוכח המראה, והתהליך האיטי שבו הטבע מפסל בסבלנות יופי שכזה.

יש בעולם רק שני אתרים דומים למפלי אבן כאלה: כאן ובטורקיה, מה שהופך את המקום לייחודי מאוד בקנה מידה עולמי.

המים כאן לא רק תופעת טבע מרשימה, אלא גם סיפור עתיק של תרבות ואמונה. הזאפוטקים ראו במים כוח קדוש, בנו כאן תעלות וטרסות חקלאיות מתוחכמות, והובילו את מי המעיינות להשקיה. מי הגשמים נתפסו כביטוי לנוכחות אלוהיתה ולכן ייתכן שהמקום שימש גם כאתר טקסי. מקום שבו מבקשים גשם, מודים על מים, ונזכרים שהאדמה איננה שלנו אלא אנחנו חלק ממנה.

כשאנחנו יושבים בבריכה הקטנה מול העמק, קשה שלא להרגיש את אותו חיבור קדום.

המון מדבר יש במקסיקו

יצאנו למסלול הליכה המקיף את המפלים מלמטה כך שיכולנו לצלם מכל הכיוונים. אנחנו במדבר, וחם.

בירידה אנחנו מחייכים, בעלייה קצת פחות

Teotitlan del Valle

אחרי ההר והאבן, ירדנו אל אחד הכפרים היפים בעמק. כפר זאפוטקי מסורתי הידוע באריגת שטיחי צמר טבעי ובשימוש בצבעים שמופקים מצמחים, פרחים ואפילו חרקים לא עלינו.

הסתובבנו בין סדנאות קטנות ובתי מלאכה משפחתיים, מגע היד מורגש בכל חוט. מצאנו מפת שולחן מקסיקנית צבעונית שתזכיר לנו את הרגע הזה, וגם צעיפי צמר אמיתי מלאי אופי (אני לא באמת יכולה להשתמש בהם כי הם כל כך מגרדים).

יושבים בבית קפה קטן, שמשקיף מלמעלה אל הכפר וההרים סביבו, ונושמים לרגע, מביטים בגגות, בשדות, בהרים סביב.

שהייה של שישה ימים באותו מקום מאפשרת לנו להאט, לנוח קצת מהדרכים המאתגרות במקסיקו, ולפגוש עוד מטיילים כמונו. אנחנו מאפשרים לתנועת המסע הפנימית להתרחש, משהו נפתח, הגוף נרגע, שכבות המקום מתגלות לאט. אנחנו מגלים שלא רק הדרכים משנות אותנו, גם המנוחה והשהייה משמעותיים באותה מידה.