פוסט 18- מתמודדים עם תקלות
- Efrat abramson
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 7 דקות
27/2/26
מ- Tule, הכפר הקטן השוכן ליד Oaxaca יצאנו לדרכים כשסילבי רחוצה ונקייה (כמובן שלא להרבה זמן), והכיוון שלנו עיר בשם San Cristobal De Las Casas, בקיצור סאן קריסטובל השוכנת בהרים הגבוהים אי שם דרומה. הדרך אליה ארוכה ואנחנו מפצלים ליומיים עם עצירה נוספת לחופי האוקיינוס השקט. אני תמיד שמחה לפגוש את השקט ומחכה לו בקוצר רוח.
תוך כדי נסיעה, אנחנו שמים לב שה-slideout, או פינת הישיבה שלנו אשר נכנסת ויוצאת בעזרת כפתור חשמלי, בורחת לה החוצה. כל סיבוב בכביש והיא בולטת עוד קצת החוצה. עצרנו כמה פעמים כדי לנסות להבין מה מתרחש שם? חוששים שהקרוואן יצא מאיזון כשפרקנו אותו מסילבי אבל לא בטוחים. בכל מקרה, כל כמה קילומטרים, עוצרים ומכניסים פנימה בחזרה כי זה ממש מסוכן לנסוע עם זה בולט ככה החוצה.
גם סוכך ההצללה מככב כאן, באומללותו, תוצאה של התקלות בעץ, אחרי שירדנו מהמעבורת ב-Mazatlan
אחרי עוד שעה נסיעה, פתאום נדלקת נורה כתומה על הצג, ומשפט שאומר שצריך להחליף את מסנן הדלק. די באופן מיידי לאחר מכן, סילבי נכנסה למצב של נסיעת חירום, כלומר לא לבזבז כוחות. מצליחה לקדם אותנו 20 קמ״ש. אנחנו נמצאים בכביש מתפתל בהרים, לא קרובים לשום מקום מסודר עם מוסכים, ומצליחים להבין שאם אנחנו עוצרים למשהו כמו עשר דקות, נותנים למנוע לנוח, ולאחר מכן נוסעים מאוד עדין, לאט ובלי ללחוץ חזק על דוושת הגז אנחנו מצליחים להתקדם יפה, ומגיעים בעזרת אפליקציית הנוודים שלנו, לחנייה של מסעדה על הים מחוץ לעיר בשם Salina Cruz.
מצד שמאל- הנורה הכתומה- סימן שצריך להחליף מסנן הדלק
מצד ימין, היה קשה עם האור, אבל רואים שאנחנו נוסעים 20קמ״ש, ונשארו עוד 31 ק״מ
חוף הים מדהים, יש פה דיונות עוצרות נשימה ביופיין. הגענו מורעבים, והאוכל היה מזעזע, איזו אכזבה. טוב גם זה קורה. אבל הים פה מחפה על הכל. שקט ושלווה.
חייבת עוד כמה יפות מהים
אנחנו לא יכולים להשאר להנות כי צריכים לטפל בסילבי. אני מוצאת מוסך שכתוב באפליקציה כי הם יודעים לטפל בדיזל. מגיעים למקום שנראה כמו מזבלה, אבל עם אנשים מקסימים שמיד ניגשים לעזור לנו. מיגל, בעל המקום, מיד מוציא את הפילטר ויוצא למסע חיפוש אחרי פילטר חדש, לאחר כמה שעות הוא חוזר ריקם ואומר שיוכל להזמין לנו שיגיע בעוד כמה ימים. העיר הזאת, לא ממש מזמינה אותנו להשאר ואנחנו מחליטים להתקדם עוד הלאה. לאחר שהוא מציע ואף מנקה לנו את הפילטר הישן.
מיגל עם הפילטר שסיים את דרכו
ברקע אפשר לראות מה קורה שם מבחינת סדר וניקיון ושלושת החמודים סיימו להרכיב הכל בחזרה אחרי שמיגל נשם ונשף את נשמתו לתוך הפילטר בניסיון לנקות אותו
בשעה 14:00 אנחנו יוצאים מהמוסך לנהיגה של ארבע שעות כדי להתקדם לכיוון סאן קריסטובל. אנחנו יודעים שזה תמיד לוקח יותר ומנסים להיות מאוד יעילים עם הזמנים. אבל לסילבי קשה. נקיון הפילטר לא עשה עליה רושם והיא נכנסת שוב לנסיעת חירום איטית. העליות בהרים לא תורמות למצב, אז עוצרים ונותנים לה לנוח. אוכלים משהו וחוזרים לנסיעה. עכשיו ממש בזהירות ומצליחים להתקדם יפה.
מצד שמאל, אנחנו מדשדשים בעליה אכזרית בצד הכביש, לאט לאט
באחת העצירות למילוי דלק, אני רואה את המפה הזו שמראה בדיוק את המסלול שמחכה לנו: במרכז סאן קריסטובל, אחריה פירמידה בשם Tonina שאמורה להיות מרתקת ואנחנו מחכים להגיע אליה (הסיפור הזה כבר לפעם הבאה), וגם Agua azul בתכניות.
בדרך אנחנו עוזבים את מדינת Oaxaca, ונכנסים למדינת Chiapas. הנופים משתנים, והופכים הרריים, עם צמחייה פחות מדברית. השמים מכחילים, ומאדימים, שקיעה מאחורינו. את עשרים הדקות האחרונות אנחנו עושים בחושך מוחלט, למרות שמודעים לכך שעוברים על חוק מספר אחד בנהיגה במקסיקו- ״לא נוהגים בחושך״. אנחנו מגיעים לחצר של משפחה, קבענו איתם מראש שנגיע, ובעל המקום ממתין לנו בחיוך רחב ומראה לנו איפה לחנות. חושך ואנחנו לא רואים כלום. העיקר שיש לנו איפה לחנות ולישון הלילה.
בבוקר אנחנו מתעוררים לקול ציוץ ציפורים, כלבים ידידותיים שבאים לבקר, ומתגלה לנו חצר יפיפיה, מטופחת מאוד, מסודרת, עם שבילים, עצים, שיחים ופינות ישיבה. אנחנו פוגשים את קרולינה וגבינו הזוג שמארח אותנו והם מספרים שקנו את השטח לפני כמה שנים, ומאז הם מטפחים אותו ומתכננים לבנות עליו גם את בית חלומותיהם.
אנחנו נפרדים מהם בידידות חמה וממשיכים לסאן קריסטובל. הדרך לא ארוכה, ואמורה להמשך שעה, אבל לסילבי קשה והעליה לעיר מאוד תלולה. אנחנו עולים לאט, בסבלנות ומאפשרים לה לנוח מידי פעם, עד שבסופו של דבר מגיעים לעיר. כמובן שאי אפשר בלי הסתבכות קצרה ברחובותיה הצרים בדרך לחניון. את החניון מנהלות כמה בנות צעירות וחמודות, מראות לנו איפה לחנות ואנחנו מתארגנים עם כל החיבורים. יש פה עוד קרוואנים, דשא, ואפילו ביתן קטן שאפשר לעשות בו יוגה. איזו הפתעה נעימה.
לוקחים את הערב להסתגל ולמחרת ניגש למוסך שגם אותו מצאתי באפליקציה המדוברת, והוא במרחק הליכה מאתנו שזה יתרון גדול.
למחרת, לוקחים את האופניים כדי קודם לבדוק שאכן יש מוסך ושהוא יוכל לטפל בנו. פגשנו את אליאס, מוסכניק אנרגטי וחייכן (מזכיר לי את עוזרי). ממבט ראשון אני מזהה שהמוסך מסודר ומאורגן וקטן, מאוד קטן. אנחנו מראים לאליאס תמונות של סילבי, מסבירים לו מה הבעיות ולמה אנחנו זקוקים והוא מאשר שיוכל לעשות הכל, אבל לא היום, אלא מחר בבוקר, להתיצב אצלו בשעה שמונה בבוקר.
יש אם כך זמן לעבוד כמה שעות, ולאחר מכן אנחנו עושים סיבוב עם האופניים בעיר. העיר מקסימה, רחובות צרים, בתים צבעוניים, חנויות, מלאה באנשים ומכותרת בהרים, הרים סביב לה. מזג האוויר נהדר, לא חם מידי ולא קר, רק בלילה מאוד קר ומוצאים עצמינו מפעילים חימום אחרי שהרבה זמן לא היה צורך.
למחרת אנחנו מתיצבים בשעה שמונה, רק כדי ללמוד, ששמונה זה לא שמונה, מחכים ארבעים דקות ואליאס מגיע מחייך, buenas dias (בוקר טוב). עכשיו האתגר יהיה להכניס את סילבי למוסך הקטן, ואנחנו צופים במחזה של הזזת מכוניות, ממש כמו במשחק הפלסטיק שנקרא ״פקק תנועה״. תוך כמה דקות יש מקום לסילבי ואנחנו משאירים אותה שם לטיפולו המסור. המשימה שלו היתה להחליף מסנן דלק, להחליף שמנים ולבדוק את הברקסים שהיתה לנו תחושה שהם לא משהו אחרי כל הירידות התלולות. אני מכסה את המוסך באנרגיות טובות, ואומרת לו בליבי שאני סומכת עליו לגמרי שהוא יעשה עבודה טובה ומדויקת.
משמאל, מחכים שיפתח, באמצע פקק, אבל בסופו של דבר סילבי תעמוד בדיוק איפה שהאפורה הקטנה עכשיו נמצאת, מימין, מחכים שיפנו לה מקום- למלכה.
נפרדים מסילבי וחוזרים ל״בית״ על עמודים שמרגיש חצי ריק בלי היציבה הבטוחה של סילבי מתחתיו.
אכן מרגיש לנו מוזר וקצת מתנדנד לשהות בו, ואנחנו בעיקר יושבים בחוץ בחצר או מסתובבים בעיר, אשר יופיה מתגלה לנו עוד קצת בכל יום שעובר.
והימים עוברים, מחר הופך למחרתיים, והנה עבר שבוע. מסתבר שהברקסים היו במצב קשה והיה צורך להחליפם, מה שלקח יותר זמן, אבל היה חיוני ובטיחותי להמשך הנסיעה שלנו.
בסיבוב הכרות, גילינו שבכלל חג האהבה- Valentines day, אז עוד סיבה למסיבה
במהלך השבוע שלנו בסאן קריסטובל הבנו שזו לא רק עיר יפה בהרים. היא נוסדה כבר ב־1528 על ידי הספרדים זמן קצר אחרי שכבשו את מקסיקו, בלב אזור מאיה. הספרדים והקריאולים חיו במרכז העיר, ואילו הקהילות הילידיות נדחקו לשוליים והמשיכו לחיות בכפרים סביב. במשך מאות שנים הייתה מוקד שלטוני ודתי בצ’יאפס. ההיסטוריה כאן לא נשארה במוזיאונים. היא חיה ברחובות. הקהילות הילידיות, בעיקר בני הצוציל והצלצל, ממשיכות להגיע מהכפרים ההרריים אל השווקים בעיר, בשפה, בלבוש ובמסורת שעוברת מדור לדור. לכן מרתק להסתובב בה, כי אנחנו רואים שהאנשים המקומיים נראים אחרת, יש להם מבנה פנים וגוף אחר לגמרי. הם לבושים אחרת בעיקר הנשים. ויש מן ערוב של אנשים, מקומיים, מקסיקנים, ותיירים מכל העולם מתמגנטים אליה.
שמיכות חורף בשוק, מזכיר לי את סבא יעקב שהיה אגרן גם של שמיכות
גם הסיפור המודרני שלה טעון ועוצמתי. בשנת 1994 פרץ מכאן מרד הזאפטיסטים, תנועה שקראה לצדק חברתי ולזכויות עבור הקהילות הילידיות. מאז, העיר נושאת בתוכה גם רוח חתרנית, מודעות פוליטית עמוקה ותחושה של זהות מקומית חזקה מאוד.
זו עיר של ניגודים מרתקים:
קולוניאלית וילידית, מסורתית ובוהמיינית, דתית ופוליטית. הרחובות הצבעוניים והכנסיות הבארוקיות מספרים סיפור ספרדי, אבל השווקים, הלבוש, השפות והטקסים מספרים סיפור מאיה חי ונושם. אולי זו הסיבה שסאן קריסטובל מרגישה אחרת. גם קולוניאלית צבעונית וציורית, וגם מקום שבו מתקיים מפגש חי בין תרבות מאיה עתיקה, עבר ספרדי, ומציאות עכשווית מורכבת.
כאן, בפעם הראשונה אנחנו עדים להפגנה למען הפלשתינאים ממש במרכז העיר ויתכן ויש קשר לאווירה הפוליטית השורה בה.
עשינו סיור במוזאון הקקאו, שהיה חלק בלתי נפרד מטכסים ופולחנים, ובסופו גם טעימות נהדרות, לא ידענו שקקאו יכול להיות כה מגוון בטעמיו
מאחר והיינו ללא רכב, החלטנו להרשם לסיור מודרך בקניון סומידרו (Sumidero).
קניון סומידרו הוא אחד מאתרי הטבע המרשימים בצ’יאפס. זהו קניון עצום שנחצב לאורך מיליוני שנים על ידי נהר הגריחלבה, והמצוקים בו מתרוממים לגובה של עד כאלף מטרים. השייט בין הקירות האדירים האלה מדגיש כמה אנחנו קטנים אל מול הטבע העצום והפראי.
הביקור בקניון מתבצע באמצעות סירה בלבד. אין אפשרות לשוט עצמאית, משום שמדובר בשמורת טבע לאומית. יוצאים מהעיירה צ’יאפה דה קורזו בסירות מנוע מורשות, בליווי קפטן מקומי שמסביר על תצורות הסלע, ההיסטוריה והחי באזור. השייט נמשך כשעה וחצי עד שעתיים, ובמהלכו מחפשים תנינים, קופים וציפורי מים בין המצוקים.
הצטרפנו לסיור מאורגן בחברה של בחור ישראלי שחי בסאן קריסטובל, מאחר ובכל מקרה לא ניתן לסייר שם עצמאית. אנחנו בדרך כלל מתרחקים מסיורים מאורגנים, אבל הפעם כל הקלפים הראו שזה הכיוון. היה משהו נעים בלשבת במיניבוס קטן, להתבונן דרך החלונות, בלי הצורך לנווט, לבדוק שלא טעינו, להיות כל הזמן עם היד על הדופק. תחושה של מנוחה ממאמץ. המיניבוס הלך והתמלא בתיירים מבתי מלון שונים ברחבי העיר, עד שלא היה מקום יותר ואז יצאנו מהעיר כשהתחנה הראשונה היתה לתצפיות שמעל הקניון. זו חוויה מרשימה אבל בהחלט פחות מהשייט בתוך הקניון עצמו.
לשבת במיניבוס דחוס, היה קצת מוזר בהתחלה, אבל היופי השכיח את המוזרות
התחנה השניה היתה בנהר עצמו, שם עברנו לסירה עם מדריך מקסיקני שסיפר לנו סיפורים בספרדית צחה, כשאולי 4 אנשים הבינו את סיפוריו לאורך כל הדרך. אני קולטת כמה מילים ומדמיינת את שאר הסיפור. השייט מתגלה כמרתק. פגשנו ציפורים, קופים, תנינים והנוף עוצר נשימה.
גם החלק הזה היה מוזר בהתחלה, עד שהתחלנו לראות את כל החיות והיופי. מצד ימין למטה- התחלנו את הסיור עם עצירה בקיוסק ימי, שחס וחלילה אף אחד לא יהיה רעב בהפלגה
אי אפשר להתעלם גם מהצד הפחות זוהר של הסומידרו. הנהר שמזין אותו עובר דרך אזורים מיושבים, ולעיתים מצטברת בו פסולת שנסחפת במורד הזרם, במיוחד אחרי גשמים. לראות פלסטיק צף בלב נוף כל כך עוצמתי זו חוויה מורכבת. מצד שני, קראנו כי נעשים מאמצים ממשיים לאיסוף ולניקוי כמו רשתות לוכדות אשפה שהוצבו בכניסה לקניון וסירות ייעודיות אוספות פסולת באופן קבוע. הטבע כאן אדיר ויפהפה, אבל הוא גם מזכיר לנו עד כמה הוא פגיע, ועד כמה אחריות יש לאנושות אפילו במקומות שנראים פראיים לחלוטין. באופן כללי, מקסיקו מאוד מאוד מלוכלכת. זה אחד הקשיים הגדולים שלנו בטיול הזה. הצפייה בכמויות האשפה בצידי הדרכים, בתוך נחלים, מאחורי בתים, זו חוויה קשה ולא נעימה.
טוב שלא רואים את האשפה, המון סוגים של צפרים, וקופיף קטן בין העצים
המפגש עם תנין, הוא מפגש עוצמתי, הם לרוב קפואים, לא זזים, אבל מאוד מפחידים
לבסוף, ביום שישי, סילבי מוכנה ומזומנה ואנחנו באים לאסוף אותה בחגיגיות. אנחנו נפרדים בחום מאליאס שעבד עליה והשקיע מכל מרצו.
אליאס מחזיק את הברקסים הגמורים, מזל שהחלפנו בזמן
מלאכת החיבור בין חלקי הדובה הופכת יותר ויותר קלה לנו. אני נוהגת, וגיא נותן לי כיוונים. לכל אחד התפקיד שלו. אני לומדת להקשיב ולבצע בדיוק מה שהוא אומר (כלומר, להרגיע את הסוסה חסרת הסבלנות).
בשבת אנחנו כבר מוכנים ליציאה שוב לדרכים ואיתם הרפתקאות נוספות המחכות לנו, אבל עליהן כבר בפוסט הבא.
לקראת סוף הפוסט, מצורף כרגיל השיר של גיא: מבוך
רחובות סאן קריסטובל
משתרגים נמתחים
כמוהם כעומקי נפשנו
בסבך משעולי החיים
כמבוך ללא סוף או התחלה
תמיד
יובילוך
אל הכיכר
San Cristobal del las casas
לבה הפועם
ליבת היותך
כמו תמיד,
שמחים כל כך לשמוע מכולכם,
גם אלו השולחים וואטסאפ קטן, ואלו השולחים שירים, והארות, והצעות לייעול.
הכל מתקבל בשמחה גדולה אצלינו.
באהבה
גיא, אפרת והדובה
תגובות