פוסט 16- חמישה חודשים בדרכים

13/2/26

Finca Castel de Oro

ליד הנחל החם בצבעי התורכיז מהפוסט הקודם, בעמק חם ויבש של מדינת הידלגו, מצאנו חווה משפחתית קטנה שחיה בקצב אחר. זו היתה נסיעה של פחות משעה, שבדיוק התאימה לנו כי שנינו עדיין לא היינו מספיק בריאים. אבל כמובן שאי אפשר בלי התעלולים של Google maps שלקחה אותנו לדרך בה לא יכולנו לעבור. הסתובבנו ומצאנו דרך חלופית.

הדובה עדיין סוחבת אי אלו ענפים עליה מהנסיונות חסרי התועלת הללו, אבל רק שתבינו, מבחינת גברת המפות זו דרך עבירה לכל דבר וענין

גרגורי, בעל החוה, ארח אותנו בשמחה, ערך לנו סיור מרתק בחווה שלו, בה מפוזרים מתקנים ענקיים של קולטי שמש היוצרים אנרגיה סולארית- חשמל לשימוש הביתי ולייצור המשקאות החריפים המיוחדים במבשלת המשפחתית. למדנו להכיר עוד סוג של קקטוס אגבה החי 15 שנים, אז עולה ובוקע ממנו הפרח האופנייני לו, הרוח מפזרת את הזרעים והקקטוס מת. לא לפני שהוא משאיר אחריו צאצאים שיש לטפח- כלומר להעביר אותם למקום מוגן, ואחרכ למקום מרווח שיאפשר להם לגדול. האגבה הספציפית הזו נקראת בפי המקסיקנים: הפרה של מקסיקו, משום שהם חולבים ממרכז הצמח את הנוזל שלו פעמיים ביום, בוקר וערב. וזה מיץ האגבה. בעבר, היו חולבים ויוצאים למכור את המשקה בכפרים הסמוכים שכן ניתן לשתות אותו אך ורק כשהוא טרי. והיו מכינים ממנו בירה.

למעלה המבשלה, האגבה בחצר הבית, גרגורי מחזיק את הדלעת- איתה שואבים או חולבים את מיץ האגבה מהקקטוס, והתוצרת האלכוהולית של המבשלה.

היום, בחווה לא חולבים את הקקטוס, אלא רוכשים את הנוזל וממנו מכינים את המשקאות האלכוהולים- spirits, דבש, ומרקחות שונות.

אנחנו חונים בחצר, עם התרנגולות, הכבשים, הכלבים, הקקטוסים. שקט ונעים פה, ואנחנו יכולים לנוח אחרי יום במעיינות החמים למטה בנחל.

לגרגורי יש סיפור מענין משל עצמו. הוא הגיע לכאן בסוף שנות התשעים כמתנדב מגרמניה. בגרמניה ניתן להמיר שירות צבאי בהתנדבות והוא בחר להגיע למקום המרוחק הזה ולהצטרף לכנסיה הקטנה שיש כאן בכפר. כאן הוא התוודע לעובדה שבכל מקסיקו העצומה והשמשית, אין שימוש באנרגיה סולארית כלל וכלל. והוא התחיל לפתח מכשירים שונים לקליטת שמש ולייצור חשמל.

הוא פיתח צלחות העשויות ממראות המרכזות את קרני השמש לנקודה אחת ויוצרות ע״י כך חום מאוד גבוה.

הוא משתמש באנרגיה לשני תחומים: חימום והרתחת המים ליצירת המשקה האלכוהולי, ואגירת חשמל.

התחתן עם אישה מקסיקנית שמשפחתה חיה כאן שנים רבות, והלך בעקבות אביה שהיה חולב את האגבות בוקר וערב במשך עשרות שנים, ופיתח את המשקאות הייחודיים שלו. וכך גרגורי משלב את שני העולמות: מערכת סולארית, וחקלאות מקומית אשר משמרת מסורת וידע בני מאות שנים שעברו במשפחה.

למחרת בבוקר נפרדים ממנו בחום, ומקבלים כוס מיץ אגבה טרי ומרווה לפני הדרך.

החצר מלאה בקולטי שמש ענקיים, קקטוסים של אגבה, המבשלה, הבית של המשפחה, ואנחנו בצד

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_6a59e1ba778c4106baadb17ac3f98080/1080p/mp4/file.mp4

חום מטורף מופק מהספיור הזה, הוא מחזיק עלה של הקקטוס שנשרף בשניה

תמונות לפני פרידה

מהחווה אנחנו נוסעים לא הרבה ומגיעים לפאתי העיר מקסיקו סיטי, לאזור של פירמידות עתיקות בשם-

Teotihuacan

מדובר בעיר עתיקה עצומה מהתקופה של בערך בין 100 לפנה״ס ל-550 לספירה. חיו כאן מעל 100,000 תושבים. ועד היום לא יודעים בוודאות מי בנה אותה. זה לא היה אתר מאיה ולא אצטקי – האצטקים הגיעו הרבה אחר כך ונתנו למקום את שמו. אנחנו נכנסים ברגל ומסתובבים במן שדרה רחבה וארוכה שנקראת שדרת המתים (Avenida de los Muertos) המחברת בין המתחמים, ואשר שימשה כמרחב ציבורי-רוחני.

בצד אחד של השדירה ניצבת פירמידת השמש – אחת הפירמידות הגדולות בעולם (בנפח!), יושבת על ציר אסטרונומי מדויק. בעבר ייחסו לה משמעות טקסית-קוסמית, אולי קשורה למחזורי שמש ולידה-מוות-התחדשות. לא לגמרי יודעים.

בצד אחר ניצבת פירמידת הירח – קטנה יותר ויושבת מול הר סמוך. קשה שלא לראות את התכנית הכוללת המחברת בין הטבע, השמים, הארץ והאדם.

העיר מתוכננת בקנה מידה כמעט מודרני – שכונות, ציורי קיר, מערכת ניקוז, חלוקה חברתית. אפשר ללכת ולדמיין את שאון העיר.

אנחנו מסתובבים בשקט ומרגישים את האנרגיה החזקה שזורמת כאן.

מאתר הפירמידות, אנחנו ממשיכים לעיר בשם Cholula

העיר קרובה ל- Puebla שבעצם בה רצינו לבקר, אבל אין שם חניון לינה שמתאים לנו. אז חנינו כאן, ובסופו של דבר, גם לא הגענו לפואבלה. Cholula התגלתה כעיר חמודה מאוד מאוד. מצאנו חניון מרווח, עם כל החיבורים. השומר בשער מנהל את החניון, מציע לנו שירותי כביסה שאנחנו מקבלים בשמחה, ואנחנו מגלים שבעצם מדובר בשכונת מגורים קטנה, עם דירות וחניון לקרוואנים. אנחנו מוצאים לנו פינה נעימה וחונים לכמה לילות עד שלגמרי מתאוששים מהשפעת. אנחנו מורידים את האופניים ומסתובבים בה ומגלים שהיא מרושתת בשבילי אופניים מסודרים, ותמרורים שמבקשים מהנהגים לתת זכות קדימה לאופניים. איזו שמחה. אנחנו מגלים רחובות צבעוניים, אמנות רחוב, שווקים, חנויות קטנות ומסעדות. היא פחות תיירותית מפואבלה, ואנחנו מסתפקים בה לימים הקרובים.

דוכני רחוב עם צ׳יפסים מכל הסוגים, מיץ היביסקוס מעולה, השלט הצבעוני המוצב במרכז כל עיר, שוק נהדר, מצאנו לגיא בית קפה כך שהוא יכול להצטייד בפולים, וכן, יש מקומות במקסיקו בהם מפרידים אשפה

אנחנו מגיעים לכנסייה מאוד מפוארת היושבת על גבעה מורמת מהעיר, ומגלים שהיא נבנתה, כמובן ע״י הספרדים, מבלי שהיו מודעים לכך שבנו אותה על הריסות של פירמידה עתיקה מאוד.

מסתבר שזו הפירמידה הגדולה בעולם לפי נפח (גדולה אפילו מגיזה). היום היא נראית כמו גבעה ירוקה, ועליה כנסייה.

הכנסייה שעל הפירמידה נקראת:

Nuestra Señora de los Remedios

ואנחנו מטפסים עד אליה, אני בשארית כוחותי כי עוד סוחבת זנבות של שפעת, אבל שווה להגיע למעלה ולעשות תצפית מהממת על העיר, ועל הרי הגעש.

אנחנו פוגשים בחניונים עוד נוודים כמונו. בעיקר מקנדה, גרמניה, וארה״ב. בערב האחרון מגיע זוג צעיר צרפתים קנדים, עם קרוואן ממש כמו שלנו, הם חונים לידנו ודי מהר, השיחה ביננו קולחת ואנחנו משווים, ומחליפים חוויות סביב החיים בדובה אדמונית שלהם והלבנה שלנו.

חמישה חודשים שאנחנו בדרכים

לפעמים אני מתקשה להאמין כמה זמן עבר מאז שסגרנו את הדלת ברחוב אשכולות 24 מאחורינו, ויצאנו אל הלא-נודע. הנופים מתחלפים — מדבריות רחבי ידיים, הרים ירוקים, כפרים צבעוניים, ערים פועמות, וכל יום פותח עוד שכבה של תרבות, טעמים וסיפורים. אנחנו פוגשים אנשים מכל העולם, מחליפים חיוכים, שפות, סיפורי דרכים וחלומות. ובתוך כל זה מצויים האתגרים: תקלות, עייפות, חולי, רגעים של חוסר ודאות, שמזכירים לנו שאנחנו באמת חיים את הדרך, לא רק מצלמים אותה ושהיא עוברת במדינת עולם שלישי. כל יציאה פה לדרכים, מביאה איתה הפתעות ואתגרים. אנחנו בעיצומו של מסע פנימי, שנינו, מסע שמאפשר לנו להשיל את המיותר, אפילו ברמת הציוד. שוב ושוב אנו נוכחים לכמה מעט ציוד צריך כדי להתנהל פה בחיים. אבל לא רק ברמה הפיזית, המסע הזה מאפשר לנו להיות מדויקים יותר, עם עצמינו, עם סדרי העדיפויות שלנו. הזמן, והנוודות מראה לנו בברור, מה חשוב בחיים האלו, ומה פחות.

הזוגיות שלנו מתחזקת בתוך המרחבים, בתוך השגרה הלא-שגרתית הזו, כשאנחנו בוחרים שוב ושוב להיות צוות החי בשיתוף פעולה. יש לנו חלוקת תפקידים ובתוכה מתקיים מחול של איזון, של מרחב, של בחירה מחדש כל יום ויום.

חמישה חודשים של תנועה פנימה והחוצה, ואני מרגישה שרק עכשיו אנחנו באמת מתחילים לחיות את החיי הנוודות האלו עם כל מה שהם מביאים.

האוכל כל כך פוטוגני שאני חייבת לשתף

בצלחת של גיא מימין אפשר לראות בצד עלי קקטוס חתוכים ומבושלים וזה נהדר, מענין שבארץ לא משתשמים בהם לבישול

לפני סיום, אני מוסיפה כאן קישור למפות- לחצו עליו ותראו את המסלול שעשינו עד כה במקסיקו: https://www.google.com/maps/d/edit?mid=1I170e3tQVW4dtg7WwPlbfROvo3N854w&usp=sharing

וכרגיל, ממש לפני סיום, מילותיו של גיא:

הָעַיִן הַמְּבַקֶּשּת מְנוּחָה 

תָּרָה אַחַר  

רִגְבֵי הַתְּלָמִים הַמּוֹרִיקִים בַּשָׂדוֹת 

מְחַפֶּשֶׂת אֶת מִשְעוֹלֵי הָאָבִיב הַנִּמְלָאִים פְּרִיחוֹת 

בְּחִפּוּשֶׂיהָ

יִלְכּוֹד מַבָּטָהּ אֶת מִבְנֶה הַצִּפּוֹרִים הַנּוֹדְדוֹת 

וְתַעֲבוֹר מִשָּם וְתַחְפוֹן אֶת טוּרְקִיז הַיָּם 

וּמַשְבֵּר הַגַּלִּים עַל הַחוֹף 

וְיוּאַר מַבָּטָהּ מִן הַשָּמַיִם

וּמִכּוֹֹכְבֵי הָאֵינְסוֹף 

נוֹגַעַת הַנֶּפֶש בְּאִישוֹן הָעַיִן 

מְבַקֶּשֶּת לָחוּש 

לְהַגְבִּיהָ  

לֶאֱסוֹף אֶל חֵיקָהּ מַרְאוֹתֶיהָ 

לְהִתְכַּרְבֵּל 

וּלִכְנוֹף 

תַּחַת כַּנְפֵי גְּוָנֶיהָ 

גיא המשורר

כמו תמיד, שמחים לשמוע מכם, תגובות, הארות, תיקונים, שמחים לקבל מכם מתנות, מתגעגעים ואוהבים גיא, אפרת והדובה