פוסט 15- לעומקי מקסיקו

Efrat abramson
7 בפבר׳
זמן קריאה 6 דקות

5/2/26

כשפתחנו את הבלוג הזה, לא חשבנו יותר מדי קדימה.

כולם כל כך התלהבו, שרצינו פשוט לשתף במסע, בנופים, בדרך.

כבר בהתחלה היה לנו ברור שלא נייצר כאן תחושה שהכול מושלם, ושנשתף גם ברגעים המאתגרים.

בקושי, העייפות, החולי, הימים הפחות זוהרים שהם חלק מהמסע לא פחות מהתמונות היפות.

השבוע, למשל, היינו חולים.

בהתחלה חשבנו שזו רק התקררות קלה והמשכנו בתכניות שלנו, עד שהבנו שזו ממש שפעת.

זו תחושה אחרת להיות חולים בארץ זרה, בלי המרק המנחם של אביטלי, אלא רק שנינו אחד עבור השניה.

היום הגענו לעיר שבה נעצור לכמה ימים, ננוח, ונאפשר לגוף לחזור לעצמו.

הכתיבה הזו דורשת גם חשיפה, וזה משהו שלא לקחתי בחשבון אבל מרגיש נכון לשים את זה כאן כמו שזה באמת.

Lake Chapala

מחוות האגבה אנחנו ממשיכים לכיוון דרום מערב, אל Lake Chapala - האגם הגדול ביותר במקסיקו. זהו אגם מים מתוקים עצום, מקור מים חשוב לאזור כולו, וגם אחד המקומות שבהם האקלים נחשב לנוח והמאוזן ביותר במדינה. לא במקרה, כבר עשרות שנים שהוא מושך אליו קהילות של גמלאים, בעיקר מקנדה ומארצות הברית.

אנחנו ישנים שני לילות בחניון שמתגלה כמעין קאנטרי קלאב עם שכונת קרוואנים מסודרת. רבים מהקנדים והאמריקאים שמגיעים לכאן לחורף – וחלקם גם לשנים ארוכות – מחזיקים קרוואנים קבועים, החונים באותם חניונים, ויוצרים קהילה יציבה עם קצב חיים רגוע מאוד.

אנחנו, לעומת זאת, מצאנו את עצמנו ישנים על מגרש כדורגל. סביבנו קרוואנים נטושים, מבלי לדעת אם ומתי הבעלים שלהם חוזרים. כל היום השקו את הדשא, וכך יצא שהיינו מוקפים במים – ואיתם גם בענני יתושים. אחרי שני לילות מיצינו, ועברנו לחניון אחר, במעלה הגבעה, עם תצפית יפהפייה על Guadalajara, העיר הגדולה של מדינת חאליסקו וקהילה של קנדים ואמריקאים המבלים שם את החורף כל שנה.

אנחנו על מגרש כדורגל וחניון קרוואנים נטוש

בדרך לחניון עצרנו ב-Ajijic עיירה ציורית וצבעונית, שנחשבת ללב הפועם של קהילת הזרים סביב האגם. ההשפעה הקנדית והאמריקאית מורגשת כמעט בכל פינה: אפשר למצוא כאן לחם מחמצת, בתי קפה מוקפדים, גלריות קטנות, ושוק מקומי יפה וססגוני. בשוק קנינו ירקות טריים, כף עץ, שטיח קטן לכניסה לקרוואן, וגם עצרנו לצהריים - מנה חריפה, פשוטה וטעימה.

השוק הססגוני, וארוחת ערב ״בבית״, אנחנו לא רק אוכלים בחוץ, מבשלים הרבה ואוהבים לאכול את האוכל שלנו.

Ajijic מקושטת באינספור ציורי קיר מלבבים ולעיתים מוזרים, הכלבים מוקדשים לטלינקה Ajijic

בשבת אנחנו מוציאים את האופניים, ויורדים ברכיבה ל- Chapala עצמה. את המחשבה על העלייה חזרה אנחנו דוחים כרגע. מסתובבים בעיירה, חוקרים בסקרנות, ומדוושים לאורך ה־Malecón - הטיילת של האגם. שם אנחנו נתקלים במופע מסורתי ומטלטל: חמישה מקסיקנים מטפסים על עמוד גבוה במיוחד, נקשרים אליו, ומתחילים לרדת כשהם הפוכים, מסתובבים סביב עצמם באוויר. זהו טקס עתיק של בני הטוטונאקים, מחזה קיצוני, שמזכיר לי במשהו את הקרקסים של פעם.

אנחנו כבר מתחילים ללמוד איפה באמת כדאי לאכול. מתרחקים ממרכז העיירה, נכנסים לרחובות הצדדיים, ושם, כמעט בכל פינה, דוכן קטן, כמה כיסאות, ואישה שמכינה אוכל במקום. שם הכי טעים, הכי טרי, והכי זול. אוכלים צהריים, נחים קצת, ומתחילים את הדרך חזרה.

כמו לא פעם במסע הזה – Google Maps מחליטה להפתיע. הפעם, עם מסלול שמתגלה כרכיבת שטח של ממש. שביל עפר משובש, מלא אבק, אבל יפהפה: דיווש בין שדות, חוות, בתים נמוכים וטבע פתוח, בשולי העיירה. העלייה חזרה קשה, גיא מאושר ואני מתנחמת שבסופה מחכה לנו פינוק אמיתי – מקלחת חמה, בגדים נקיים שזה עתה יצאו מהכביסה, ומנוחה מהאבק שנכנס לכל חריץ.

בתמונה שביל שהתנהג יפה, את המאתגרים תדמיינו

למחרת, ממשיכים בנדודים ל:

San Miguel de Allende

סן מיגל דה איינדה היא עיר קולוניאלית שמורה המשלבת היסטוריה מקסיקנית, אמנות עכשווית, צבעוניות ואווירה בוהמיינית. היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו בזכות המרכז ההיסטורי השמור שלה, והפכה עם השנים למוקד משיכה לאמנים, יוצרים וקהילה בינלאומית. אנחנו מסתובבים ברגל בין הסמטאות הצרות, ומרגישים שנחתנו בעיר אירופית קלאסית. הסמטאות מרוצפות אבן, הבתים צבעוניים, מרפסות מברזל מעוטר, ממש מזמינים אותנו ללכת לאיבוד בתוכה. היא מרתקת ביופיה ואנחנו עוצרים בכל פינה ומצלמים.

Parroquia de San Miguel Arcángel -

הכנסייה הוורודה. היא הסמל הבלתי מעורער של העיר. יש לה חזית נאו-גותית בצבע ורוד אפרסק והיא נבנתה במאה ה-17, אבל מה שאנחנו רואים היום זו תוצאה של שיפוץ גדול שנעשה בסוף המאה ה-19.

בשנת 1880 בערך, אמן מקומי פשוט, בשם זפדרינו גוטיירס (Zefadrino Gutiérrez), שלא למד אדריכלות באופן רשמי, קיבל השראה מגלויות ותמונות של קתדרלות אירופאיות גותיות.

הוא עיצב מחדש את החזית בסגנון ניאו-גותי, בהשראת כנסיות מצרפת וגרמניה בלי לצאת בכלל מסאן מיגל.

הצבע הוורוד שלה נובע מהאבן ממנה נבנתה החזית, שזו אבן מקומית. מה שמייחד אותה זה שהיא משתנה לפי האור, ונראית אחרת לגמרי בשעות שונות ביום. היא הפכה לסמל של סן מיגל דה איינדה ומופיעה כמעט בכל צילום, ציור וגלויה. משמשת כנקודת מפגש, חגיגות, תהלוכות וכמובן תיירים.

הרחובות הצרים - ומה שמסתתר בהם

את סמטאות האבן הצרות והמתפתלות הכרנו מקרוב כשהגענו וניסינו להיכנס לתוך החניון שלנו. גם כאן google maps מתגלה בשיא עליבותה כשהיא מנווטת אותנו דרך רחוב חד סטרי ומכניסה אותנו באין כניסה, מה שגורם לפקק אימתני, ואנחנו צריכים לנהוג את הדובה לאחור לאורך הסמטה הצרה. פעולה מתישה ומלחיצה. אבל, ברגע שחנינו, ונשמנו לרגע, גילינו את הבתים בצבעי חרדל, טורקיז, ורוד ואדמה. מאחורי דלתות עץ כבדות מסתתרות חצרות פנימיות ירוקות, גלריות קטנות, חנויות עיצוב, בתי קפה שקטים וסדנאות אמנים. אנחנו מרגישים צורך דווקא כאן ללכת ברגל, לאט כדי לגלות את העיר צעד אחר צעד.

השווקים

אנחנו מטיילים ברגל ומגיעים לשני שווקים מקומיים ואומנותיים שבהם משתלב ביחד אוכל רחוב, פרחים, טקסטיל, קרמיקה, כסף, נייר קצוץ (papel picado) ומוזיקה. הם משקפים את החיבור בין מסורת מקסיקנית חיה לבין יצירה עכשווית ויד אנושית. וכמובן שחלקם גם מאוד תיירותיים.

לוויות- טקסי פרידה

אנחנו הולכים ברחובות ופוגשים יום אחרי יום שתי לוויות, או שמא תהלוכות פרידה עוצמתיות ביותר.

בשתיהן יש רכב עם ארון קבורה המוביל את התהלוכה. בלוויה אחת, אחרי רכב הקבורה, נוסע רכב פיקאפ עם רמקול ענק ודיג׳יי המנגן מוזיקת רוק מקסיקנית בעוצמה חזקה, ומרקיד חבורה שלמה של אנשים ההולכים אחרי הרכב, מחופשים בתחפושות ביזאריות משהו ורוקדים. אחרי המחופשים הולכים גם אנשים לבושים רגיל בתהלוכת הפרידה.

בלוויה של היום מדובר בעובד מכבי אש, כך שהתהלוכה מתחילה עם רכב, אחריו תזמורת מכבי אש או משהו כזה, אחריהם רכב הקבורה עם הארון, אופנועים, אנשים הולכים, והמון רכבים של מכבי אש עם הסירנות מופעלות מקושטים בפרחים. אנחנו עומדים בצד וצופים, ומבינים כמה זה שונה ואחר כאן. התהלוכה זו דרך לכבד את זהותו של האדם הנפטר. מי שהוא היה בא לידי ביטוי בתהלוכה. הריקודים והשירים אינם חס וחלילה מתוך זלזול, אלא להיפך. יש פה אמירה שמדגישה את החיים שהיו לאדם ולא רק את המוות. לכן לא נפרדים רק בדמעות, אלא גם בריקוד, מוזיקה, תנועה, ונוכחות קהילתית חזקה.

אנחנו צופים בארוע המלמד אותנו על התרבות המקסיקנית והיחס שלה למוות. מוות אינו נקודת סיום, אלא חלק מרצף, מעבר לעולם אחר. זו חלק מהתרבות האצטקית אבל לא רק, שבה המוות אינו נתפס כסוף, אלא כמעבר לעולם אחר. לכן לא נפרדים בשקט, אלא מלווים את המת בהרבה מאוד אנרגיה, קול ותנועה.

מצד שני רואים את ההשפעה של הנצרות: הארון, התהלוכה, התפילות. והדבר הנוסף שאנחנו רואים זה את הנוכחות של קהילה. האדם היה שייך לא רק למשפחה שלו, אלא גם לחברים, שכנים, מקום העבודה והכל חלק מהפרידה. היכולת להחזיק כאב, אבל, עם חיים ואפילו שמחה, מרשימה אותנו מאוד ואנחנו מלאים בהשראה.

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_eb6696f9a3144040a635d1d83c39f492/1080p/mp4/file.mp4

הלוויה הראשונה

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_d83b35099d3f4977986192f3c5585087/1080p/mp4/file.mp4

הלוויה השניה- של מכבי אש, קצת ארוך אבל מרתק

אחרי ארבעה ימים בעיר היפיפה, אנחנו מחליטים לנסוע מזרחה, כלומר קצת לסטות מהמסלול, כדי להגיע למקום מיוחד-

Las Grutas de Tolantongo

זהו אחד מאתרי הטבע המרשימים במקסיקו, קניון עמוק בלב הרי מדינת אידלגו, שבו נובעים מעיינות חמים טבעיים. המים העשירים במינרלים זורמים מתוך ההר אל נהר טורקיז חמים, ויוצרים בריכות קטנות החצובות במדרון, מערות עם מים תרמיים, מפל, ומסלולי הליכה בתוך הקניון.

יש פה שילוב נדיר של טבע פראי עם פינוק של רחצה במים חמים תחת כיפת השמיים. המקום מרגיש כמעט לא אמיתי, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות או לקראת שקיעה.

הגענו לשם אחר הצהרים אחרי ירידה תלולה, מפותלת ומפחידה. קפצנו לטבילה קצרה במי הנחל החמימים שצבעם טורקיז בוהק, ובילינו שם את הלילה, ליד הנחל הזורם, עם קול פכפוך המים. למחרת טיפסנו למערה, ולמפל, וגם לבריכות הטבילה הממוקמות גבוה יותר במעלה ההר התלול.

קשה לי לבחור מבין התמונות אז אני מפציצה כי זה באמת יופי יוצא דופן