פוסט 19- רוחות מלחמה

5/3/26

Agua Azul

אני מתישבת לכתוב את הפוסט הזה בלב כבד. אנחנו רחוקים, בקצה אחר של העולם, ובארץ שוב מלחמה. החדשות זורמות אלינו דרך המסכים, שוב אותו סיפור מוכר, והדאגה חוצה אוקיינוסים. בו בזמן, כאן החיים נמשכים. אנשים קמים בבוקר, שותים קפה, הולכים לעבודה, צוחקים ברחוב. אין אזעקות, אין ריצה למרחב מוגן. שני עולמות שמתקיימים במקביל, ואנחנו ביניהם. הגוף כאן, הלב שם. מנסים להחזיק גם וגם, להיות נוכחים במסע שלנו, ובאותה נשימה להישאר מחוברים, דרוכים, מתפללים לשלום ולשקט עבור כולם.

מילה קטנה על הזמן. הפוסטים שלי נכתבים תמיד בהשהיה של כשבוע. אני לא כותבת מתוך הרגע עצמו, משום שצריכה שהחוויות ישקעו מעט, שהאבק ירד, שהלב יעבד את הארועים, שהמשמעות תתבהר. רק אז אני מתיישבת לכתוב. כך זה התפתח בחודשים האחרונים וזה הקצב שעובד לנו טוב, תוך כדי מסע פנימה והחוצה.

לכן גם הפוסט הזה מתאר את השבוע שקדם לזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. הוא נכתב מתוך ימים שקטים יותר, שקדמו למלחמה שפרצה בארץ. בזמן שאתם קוראים המציאות כבר השתנתה.

עץ ה- Ceiba, נחשב לקדוש בתרבות המאיה, השורשים שלו מגיעים לעולם התחתון- ״Xibalba״, הגזע מייצג את העולם בו אנו חיים והענפים הגבוהים מגיעים אל השמים והאלים. הם האמינו שהנשמות עוברות דרכו בין העולמות, ודימו את ארבעת ענפיו ל-ארבע רוחות השמים.

בפוסט הקודם, סיימנו לטפל בדובה, ארזנו ויצאנו שוב לדרכים, אחרי שבוע נעים ומקורקע בסאן קריסטובל.

קראתי על אתר מיוחד של פירמידות בשם Tonina, והחלטנו לצאת אליו בתור נקודת עצירה ראשונה בדרך. הגענו אחרי 4 שעות נסיעה באזורים הרריים בדרכים פתלתלות. בשעתיים הראשונות של הנהיגה, יצא עשן מאזור הגלגלים מלווה בריח שרוף. נבהלנו ועצרנו בצד הדרך. פתחתי חמ״ל קטן עם הצ׳ט ועם האפליקציה המככבת שלנו IOverlander, בחיפוש אחרי מוסכים. כלום, היינו באזור כמעט ולא מיושב, בלי מוסכים בכלל. מצד שני, ככל שהשיחה שלנו עם צ׳טי מדויקת יותר, אנחנו מקבלים ממנה מידע מרגיע. היא כותבת לנו שזה יכול לקרות אחרי החלפה של ברקסים, ולהמשיך עוד קצת לנסוע ולראות איך זה יהיה. ובאמת, אנחנו ממשיכים בהיסוס, והכל עובר כלא היה. איזו הקלה. אנחנו מגיעים לאתר הפירמידה לחניון, וניגש אלינו מישהו שמסביר לנו כי האתר סגור לרגל שיפוצים. כמובן שהפרט החשוב הזה לא היה מעודכן ב-google maps. מאוכזבים אנחנו מחליטים להמשיך לנקודת העצירה הבאה, בה תכננו לישון בלילה הקרוב. בחוסר תשומת לב של רגע, אחרי ארבע שעות נהיגה, שמנו את הניווט ויצאנו לדרך בלי לעשות בדיקה כפולה ולהסתכל על הדרך. אולי אני צריכה כבר לפתוח פינה שבועית קבועה של ״מעללי google maps״. בכל מקרה אנחנו יוצאים מאתר העתיקות, ופונים שמאלה כמו שהיא מראה לנו בניווט. אחרי כמה דקות נסיעה, אנחנו נכנסים לדרך עפר, יחסית טובה ולכן ממשיכים לנסוע. בהדרגה הדרך הופכת להיות מפותלת, הררית, צרה ומגושמת מאוד. אנחנו כבר אחרי חצי שעה נהיגה ונשארה עוד שעה ורבע עד ליעד שלנו. אז מחליטים לא לחזור אחורה. כאן, נכנסנו להרפתקאה ההררית של Chiapas (שם המדינה בה אנחנו נמצאים). אנחנו מוצאים את עצמינו בדרכים לא דרכים, עוברים דרך כפרים קטנים ומרוחקים, בקושי עוברות שם מכוניות. כולם יוצאים החוצה להסתכל עלינו המוזרים שעוברים שם עם הדובה העצומה. האזור הררי מאוד, עליות וירידות תלולות, הדרך מאוד מאוד צרה, אנחנו נכנסים לתוך נחלים החוצים את הדרך מידי פעם, ואני משתדלת לא להביט לצדדים כי הלב שלי נכנס לפרפורי מצוקה. מדרונות ההרים תלולים, והדרך מאוד צרה, מפותלת ומשובשת. אנחנו נוסעים משהו כמו 15 קמ״ש ומתקדמים לאט. בסופו של דבר, הדרך מתחילה להתרחב מעט והופכת לכביש 199 שבו היינו אמורים לנסוע מלכתחילה. אנחנו משתלבים בכביש בהקלה גדולה, אבל גם בתחושה שזכינו לעבור באזורים אחוריים, לא נגישים, כפריים ומאוד מיוחדים של מקסיקו.

את הרגעים הקשים לא צילמתי, זה קשוח מידי, אבל זה מקבץ ממה שראינו בדרך וזה היה מרתק

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_78ef0ede4e68480c8df63c5e0bcd8541/1080p/mp4/file.mp4

זה היה בתחילת הדרך המקרקשת, כשעוד צחקנו

בכוחות אחרונים אנחנו מגיעים ל-

Agua Azul

חונים את הדובה באזור בו נוכל להעביר את הלילה, ואז מתגלה לפנינו יופי עוצר נשימה.

אנחנו עומדים מול רצף של מפלים ובריכות מדורגות בלב הג'ונגל של צ'יאפס. מה שמייחד את המקום הוא הצבע הטורקיז העז של המים, תוצאה של ריכוז גבוה של מינרלים (בעיקר סידן) וזרימה מהירה מעל סלעי גיר, שיוצרים מדרגות טבעיות ובריכות צלולות לשחייה. המפלים שייכים למערכת נהר Tulijá, והאזור מיושב ומנוהל בחלקו על-ידי קהילות מקומיות. זהו אתר טבע פופולרי אך עדיין שומר על תחושת פראיות, במין שילוב של מים זורמים בלב הג׳ונגל הירוק.

אנחנו מתקשים להכיל את היופי מתוך ערפילי העייפות, אבל מזג האוויר החמים מאפשר לנו לעבור למצב קיץ, ונכנסים לטבילה קצרה ומרעננת במים המדהימים.

מכל זוית הזרימה, הצבעים, הכל מרתק

לא יכולתי להפסיק לצלם

על השלט באמצע בתרגום חופשי- ״הצמחים הם כמו חברים, הם זקוקים לתשומת לב ולטיפול מתמיד כדי לגדול ולפרוח.״ כל כך יפה.

סוף סוף צמחיה עשירה יותר ,וגם פריחה

למחרת אנחנו ממשיכים ליום נסיעה קצר יחסית.

עצירה ראשונה באתר העתיקות שנמצא ב-Palenque

אתר מסודר, יש חניה, הסעות, צריך לשלם 3 פעמים על סוגים שונים של כרטיסים. כשמגיעים לאתר עצמו, מדהים. באמצע הג׳ונגל, בין עצים ופרחים עומדים שרידים של אימפריית המאיה.

על כל תשלום קיבלנו צמיד

מדובר באחד מאתרי המאיה המרשימים והחשובים במקסיקו, עיר מדינה ששגשגה בעיקר בתקופה הקלאסית (בערך 600- 800 לספירה). שמה המקורי היה לָקַם־הָא (“מים גדולים”), והיא התפרסמה בזכות אדריכלות מעודנת, תבליטים עשירים וכתובות הירוגליפיות מפורטות במיוחד, שסייעו לחוקרים לפענח את ההיסטוריה הפוליטית של המאיה. שליטה הידוע ביותר היה המלך ק’יניץ’ ג’נאאב פקאל (Pakal the Great), שקברו התגלה ב־1952 בתוך מקדש הכתובות, אחד הגילויים הארכיאולוגיים החשובים של תרבות המאיה. האתר כולל קומפלקסים טקסיים מרכזיים כמו ארמון פאלנקה, מקדש הכתובות וקבוצת מקדשי הצלב, ומדגים את הידע האסטרונומי, ההנדסי והאמנותי המפותח של המאיה. העיר ננטשה בהדרגה במאה ה־9, ככל הנראה כחלק מקריסת הערים הקלאסיות באזור, וכיום היא שוכנת בלב ג'ונגל צפוף המעניק לה תחושת עוצמה וחיבור חי לטבע שסביבה. אנחנו מסתובבים, מטפסים, נוגעים באבנים, יושבים ונושמים את האוויר העתיק שזורם פה. בטיפוסינו על אחד המבנים אנחנו שומעים זוג מדבר עברית (מחזה נדיר), ושמחים ליצור קשר, ולהחליף חוויות מקסיקניות משותפות.

בדרכינו החוצה, אנחנו מתחילים לשמוע מהחדשות שהמשטרה המקומית הרגה ראש ארגון סמים גדול מאוד ויש בלגן במדינה. אזורים מסוימים בוערים, אלימות, מדורות בכבישים, והמשטרה מוציאה הודעה לתושבים באזורים אלו לא לצאת מהבתים. אנחנו בודקים ופאלנקה בה אנחנו נמצאים כרגע, בדרום מדינת צ'יאפס, הוא אזור שאינו נחשב למוקד מרכזי של אותם ארגונים, ונראה שהחיים כאן המשיכו בשגרה רגועה יחסית. בכל זאת, מתקדמים לעבר חניון שבו נוכל להעביר את הלילה הממוקם בבית מלון. כשאנחנו מגיעים לשם, מראים לנו לחנות בחניה של בית המלון. כזה עוד לא היה לנו. לישון בחניה של בית מלון. מכוניות ואוטובוסים באים והולכים, וקשה לייצר פינה של פרטיות. מצד שני, המקום מוגן, סגור ועם שמירה. וזה מניח את דעתינו להעביר שם את הלילה.

אנחנו יוצאים לדרך בגשם שוטף, בורחים מהקרטלים

למחרת אנחנו מחליטים לקום מוקדם ולהתרחק עוד לכיוון מזרח מקסיקו, שם לפי החדשות רגוע לגמרי. זו נסיעה של חמש שעות, ואנחנו עם קצת חששות לנוכח המצב. יוצאים מ-Palenque בגשם שוטף, צופים ברחוב המקסיקני מתעורר משנת לילה, דוכני המזון והשתיה קמים לתחייה. עוברים מנוף של ג׳ונגל לנוף קצת יותר פתוח, עדיין מאוד ירוק אבל כבר לא הררי. נפרדנו מהפיתולים, העליות והירידות התלולות בהרים. בצידי הדרכים תמרורים של קופים ופרות, רשתות פרושות מעל לכבישים כדי לאפשר לקופים לעבור מצד לצד. בשלב מסוים שוב פוגשים את הים, הפעם זה הקאריבי, שהוא חלק מהאוקיינוס האטלנטי. סימן שהגענו למזרח וזה חידוש במסע שלנו. הדרך עברה לגמרי חלק ואנחנו באזור השקט של מקסיקו.

גם זו סוג של קהילה

הגענו לחניון מחוץ לעיר Campeche, השייך למשפחה שגרה כאן ויש להם חדרי אירוח, פארק מים קטן, טיולים מודרכים, סוסים ועוד דברים שלא שמנו לב אליהם כנראה. הם מאוד מאוד נחמדים, מקבלים את פנינו בחום ומיד מחברים אותנו לחשמל, למים. כמה דקות אחרי שהגענו, הגיעו עוד שני קמפרים עם משפחות צרפתיות, שכבר פגשנו קודם לכן באחד החניונים הקודמים. לכל משפחה שני ילדים, מוציאים שולחנות, כסאות. והנה בתוך דקות אנחנו כבר קהילה קטנה באמצע הדרך. הילדים לומדים בבוקר עם חוברות עבודה באופן עצמאי, וההורים עוזרים להם. בערב הם מזמינים אותנו לשבת איתם, לשתות יין, בירה, מזקל ואנחנו חולקים חוויות מהדרכים. משפחה אחת, מכרה את הבית, קנתה משאית ובנתה את כל הפנים שלה על פי תכנון שעשו. הם עושים לנו סיור ואנחנו מתפעלים מהבית שיש להם, עם שני בנים בני 13 ולכל אחד הפינה שלו, מטבח עם מדיח כלים, פינת ישיבה, מקלחת ושירותים והכל ברמת גימור גבוהה מאוד. מדהים שהכל נכנס בתוך משאית. המשפחה השנייה, לעומת זאת חיה בתוך קרוואן ישן מאוד, שנראה לא פחות מקסים ונעים.

המשפחה שמטיילת במשאית, סיפרה לנו איך הם נכנסים לערים, היא נוהגת והוא יושב על הגג כדי לפנות ענפי עצים וחוטי חשמל סוררים, אז הבנו שמצבנו טוב יותר

למחרת, אנחנו מפרידים את סילבי ונוסעים לאתר עתיקות לא רחוק בשם Edzná. זהו אתר מאיה גדול ומרשים במדינת קמפצ׳ה, אך יחסית שקט ופחות מתויר מאתרים אחרים ביוקטן. העיר נוסדה כבר סביב 400 לפנה״ס, ובשיאה הייתה מרכז פוליטי וחקלאי חשוב שבו חיו אלפי תושבים.

אחד הדברים המעניינים בעיר הוא מערכת ניהול המים המתוחכמת שפיתחו בני המאיה – תעלות, מאגרים ובריכות שאגרו מי גשמים ואפשרו לחקלאות לשגשג באזור שאין בו נהרות קבועים.

אצל בני המאיה המים לא היו רק מקור חיים, אלא גם שער אל העולם התחתון – Xibalba.

העולם התחתון בתפיסת המאיה היה ממלכה רוחנית תת-קרקעית, מקום מעבר שבו שוכנים אלים וכוחות טבע, ואליו מגיעות הנשמות לאחר המוות. בלב האתר נמצאת הכיכר הגדולה, וסביבה מקדשים ומבני שלטון. מעל כולם מתנשא המבנה המרשים ביותר בעיר – מקדש חמש הקומות, פירמידה - ארמון יוצאת דופן בגובה של כ־30 מטרים, שממנה נשקף נוף פתוח של הג׳ונגלים והשדות שמסביב.

כשמסתובבים בין המבנים הרחבים והמדשאות הגדולות, קל לדמיין את העיר כפי שהייתה פעם, עבודה, חקלאות, טקסים וחיים מלאים, בלב הנוף הירוק של יוקטן.

אנחנו מוצאים שהביקורים והשיטוטים שלנו באתרי העתיקות הללו, מפתיעים בהשפעה שלהם עלינו. אנחנו מרותקים להיסטוריה, לסיפורים, לאוירה, לאבנים, להזדמנות לגעת בתרבות אחרת, שונה ואדירה במימדים שלה. כמו גם נחרדים מהרגלים שהיו להם להקריב קרבנות אדם למען האלים שלהם, ולמען הגשמת בקשותיהם.

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_eae1abdd94f1435ba60971795c57ee95/1080p/mp4/file.mp4

קופים שפגשנו בדרכינו החוצה

נפרדים בחום מהזוג אצלו התארחנו בחצר והוא מקבל מאתנו מדבקה ששמח להדביק על רכבו

אנחנו נמצאים כבר ביוקטן.

מדינת יוקטן שונה במובנים רבים מחלקים אחרים של מקסיקו. זהו אזור שטוח יחסית, הבנוי ברובו מסלעי גיר, ולכן כמעט ואין בו הרים או נהרות גלויים. מי הגשמים מחלחלים במהירות אל תוך הקרקע ויוצרים מערכות תת־קרקעיות של מים ומערות קרסטיות, הידועות כ־cenotes. בגלל המבנה הגאולוגי הזה הנוף פתוח ורחב, מכוסה בצמחייה נמוכה יותר ולעיתים נראה פחות צפוף מהג׳ונגלים של אזורים אחרים.

גם מצב הכבישים ביוקטן נחשב טוב יחסית לחלקים רבים במקסיקו. הסיבה לכך היא שילוב של ממשל אזורי יציב יותר (פחות שחיתות וקרטלים), השקעה בתשתיות כדי לחזק את התיירות באזור (מרידה, צ׳יצ׳ן איצה ואתרי המאיה), וכן העובדה שהשטח השטוח מקל מאוד על סלילת כבישים ותחזוקתם. אנחנו כל כך נהנים לנהוג בכבישים הרחבים, נטולי הבורות ושומעים את הדובה נושמת לרווחה.

אנחנו בוחרים לדלג על מעוזי התיירות הגדולים הנמצאים כאן כמו העיר קנקון, ואתר הפירמידות הגדול והמפורסם- צ׳יצ׳ן איטזה, כמו עוד כמה פנינות תיירות מפורסמות ומחפשים מקומות יותר צנועים, חבויים וזולים.

בחרנו בעיר בשם Merida, והזמנו שם דירה ב- Air BNB לסופ״ש, כדי לנוח קצת מהדרכים. בחרנו אותה בקצה העיר כדי שתהיה לנו חניה נוחה וקרובה לדובה. הדירה מרווחת מאוד, הכל נראה חדש ונקי, מיטה רחבה ולכל אחד מאתנו יש מקלחת משלו עם זרם מים מפנק. ההנאות הקטנות והבסיסיות של החיים. הכל משמח ומפנק אותנו. תחושה עירונית לכמה ימים, המגיעה עם קולות העיר, מכוניות, אורות ורעש עירוני. זו עיר מפותחת, הרחובות רחבים, בתי קפה ומסעדות, אנחנו מוצאים מאפייה עם לחמי מחמצת טעימים ומתענגים על כל הפינוק.

דירה נהדרת לשני לילות ב550₪, ושתי מקלחות תואמות בדיוק

הלחם כמעט כמו של אורן

ביום האחרון לשהותנו בעיר, אנחנו מחליטים לקחת את האופניים ולעשות סיבוב במרכז העיר. זו רכיבה של חצי שעה וזה הכושר היומי שלנו. כרבע שעה אחרי שיצאנו לדרך, גיא מגלה שאין אוויר בגלגל האחורי. עכשיו, זה רגע מכונן, מבחינת רמות המבוכה שהסיפור הזה גורם, אבל הבטחנו לספר הכל אז הנה. למי שלא מכיר את גיא, הוא רוכב כבר המון שנים, שטח וכביש. מכיר את האופניים, את התחזוקה שלהם, את חלקי החילוף, את כל התקלות והפנצ׳רים שיכולים לקרות תוך כדי רכיבה. אבל עכשיו, אנחנו עומדים באמצע הרחוב, עם פנצ׳ר בגלגל, וחסרי כל ציוד לטפל בו. כלום. לא משאבה, לא ערכה לתיקון תקרים, ולא רחמנא ליצלן פנימית להחלפה למקרה הצורך. אני מדמיינת את כל החברים הרוכבים מצקצקים וצוחקים עכשיו.

מצאנו חנות לתיקון אופניים שהייתה רחוקה, אז פרקנו את הגלגל ולקחנו מונית. הבחור שם היה חמוד ומיד התייצב לטפל בנו. הפנימית היתה עם שני חורים גדולים ולכן הוא החליף אותה. את הדרך חזרה עשינו ברגל ושוב יצאנו לדרך. הצלחנו לרכוב למרכז העיר וכשיצאנו לדרכינו בחזרה, שוב יצא כל האוויר מהגלגל האחורי של גיא. עכשיו כבר היה ממש חם, והיינו עייפים, ורחוקים מהדירה. החלטנו לקשור את האופניים בתחנת דלק שמצאנו, לקחנו UBER (מזל שיש אפליקציות ודרכי התניידות כל כך מגוונים היום) לדירה, לקחנו את הדובה וחזרנו לאסוף את האופניים. הגענו מותשים לדירה, והמקלחת שחיכתה לנו שמחה אותנו מאוד. למחרת, עצרנו בחנות לציוד אופניים והצטיידנו בכל הערכה. לא יקרה יותר.

גיא מפרק את הגלגל, הבחור מחליף פנימית אבל תוך כדי החלפה הוא חתך אותה טוב טוב כך שאחרי כחצי שעה חזרנו למצב ההתחלתי. למטה מחפשים חנות בה יוכלו לתקן את האופניים, ובתחנת הדלק מעמיסים אותם באכזבה על הדובה

אנחנו ממש מתקרבים לסיומה של החוויה המקסיקנית שלנו, אבל נותרו עוד כמה ימים, חוויות, וסיפורים שיחכו לפעם הבאה.

אנחנו ממשיכים לנוע בדרכים, בין ארצות ונופים,

אבל הלב נשאר קשור גם למה שקורה בבית ולשבריריות המצב כרגע.

הלוואי שהמזרח התיכון, ובתוכו ישראל, ידע ימים של שקט, בהם אנשים יוכלו פשוט לחיות את החיים שלהם.

שיר השבוע:

תוגת האימה הניבטת 

בתוך עיני הפעוט 

מרטיבה את בכיו השוצף 

גופו נרעד באין כוח 

מבקש למצוא נשימה 

האם חובקת בכיו

שואלת נפשה להרגיע 

האב חופן את שניהם 

ממולל מילות נחמה  

רועדים פנסי הרחוב 

העיר מחשיכה סמטאותיה

ריקים, דוממים הרחובות לעת ערב 

טפיפות רגלי ההולכים בהולות.

רק זעקת צופרים את השקט חורכת .

אומה עייפה וחוששת 

פצועה וכואבת 

טרם מצאה מזור ומנוחה

אומה עייפה וחוששת 

שוב שומעת תרועות מלחמה

גיא המשורר

כמו תמיד,

שמחים כל כך לשמוע מכולכם,

גם אלו השולחים וואטסאפ קטן, ואלו השולחים שירים, והארות, והצעות לייעול.

הכל מתקבל בשמחה גדולה אצלינו.

באהבה

גיא, אפרת והדובה