פוסט 20- נפרדים ממקסיקו

Efrat abramson
14 במרץ
זמן קריאה 6 דקות

עודכן: 19 במרץ

13/3/26

הימים עוברים, ונדמה שהארץ במצב של חושך על פני תהום. זירות מלחמה נפתחות, שוב הפגזות על הצפון, שוב חיילים בלבנון, ופה עולם כמנהגו נוהג. אנחנו מתקשים להכיל את הפער בין המציאות כאן לבין מה שקורה בארץ. מפה זה נראה שהולך ומחמיר, ומצד שני המסע שלנו ממשיך בעוצמה, כאילו יש לו חיים משל עצמו, תנועת הדובה בדרכים חזקה ואיתנה, ואנחנו זורמים איתה.

אנחנו עוזבים את מרידה עם כביסה נקייה, ציוד לאופניים, לחמי מחמצת מעולים בפריזר, ויוצאים לנסיעה של 3 שעות לצפון מזרח מקסיקו. אנחנו עדיין ביוקטן, והכבישים נהדרים אחרי הנהיגה ההררית והקשה שהיתה לנו. מגיעים למקום הנקרא Rio Lagartos- זהו כפר דייגים קטן, השוכן לחופה של לגונה יפיפיה ומיוחדת. השם “ריו לגארטוס” פירושו “נהר התנינים”, והוא ניתן למקום כבר בתקופת הכיבוש הספרדי לאחר שהנווטים הראשונים נתקלו באזור בתנינים רבים החיים בלגונות. שם נמצאת שמורת טבע מרשימה בצפון חצי האי יוקטן במקסיקו, אזור של לגונות מלוחות, צמחיית מנגרובים וחופים פראיים. זהו אחד מבתי הגידול החשובים לעופות מים באזור, ובמיוחד לפלמינגו הוורודים שמגיעים לכאן בלהקות גדולות וצובעים את הלגונות בגוון ורוד מרהיב. לצד הפלמינגו אפשר לראות גם תנינים, אנפות, שקנאים ומאות מיני עופות מים אחרים. השיט בלגונות ובתעלות המנגרובים מאפשר להתקרב אל בעלי החיים ולחוות את הטבע מקרוב. סמוך לכפר נמצאות גם בריכות המלח הוורודות של Las Coloradas, שמקבלות את צבען הייחודי מאצות ומיקרואורגניזמים החיים במים המלוחים.

אין כאן חניון מסודר, ואנחנו נוסעים לקצה הכפר, לאזור נטוש ומוזנח, פה היתה פעם מסעדה, עם סככות צל וגישה למים. בקיצור, המקום ידע ימים יפים יותר, אבל נראה שהתושבים עדיין נהנים לבוא לכאן ולבלות ליד המים, עם חטיפים והרבה אלכוהול. אנחנו שואלים אותם והם אומרים שזה ממש בסדר לישון פה את הלילה. שואלים על צ׳יקו, עליו קראתי, הם מיד מתקשרים אליו, ותוך חמש דקות הוא מגיע על האופנוע ושמח לפגוש אותנו, ולתאם איתנו יציאה עם הסירה לסיור בשמורה.

בתמונות זה נראה מקום מדהים והוא אכן כן, אבל גם נטוש, מוזנח וקצת מלוכלך

אנחנו יוצאים איתו אחר הצהרים לשייט בלגונה שהופכת לאחת החוויות המיוחדות שהיו לנו עד כה. כמות החיות שפגשנו היתה מפעימה- פלמינגואים, תנינים, שקנאים, ציפורים מסוגים שונים, עיט אחד חברותי. צ׳יקו מדבר עם כל החיות. נראה שהוא יודע בדיוק איפה כל אחת נמצאת, הוא קורא להן והן מגיעות אלינו בשמחה. נעים לשבת בסירה, רוח אחר הצהריים מקררת אותנו ואני מקשיבה לסיפורים שלו. הוא יודע המון, ואני מצליחה להבין חלק קטן ממה שהוא אומר, מקווה שאת העיקר. אנחנו שטים בלגונה, בין המנגרובים, ועוצרים מידי פעם לפגוש חיה, להתיידד, ולהגיד שלום. הן לא מפחדות ומתקרבות אלינו לסירה.

מקרוב הפלמינגואים בכלל כתומים ולא וורודים

אנחנו בסירה עם צ׳יקו

חברים שפגשנו בדרך, זו אחת הפעמים בהן אני מצטערת שאין לנו מצלמה יותר טובה

https://video.wixstatic.com/video/dbedc6_965349046d1e45f0971c9bf9921f1cc4/1080p/mp4/file.mp4

אחרי כשלוש שעות מרתקות, אנחנו חוזרים לחוף, נפרדים בידידות וחוזרים לדובה שבנתיים לא נראה שנשארה לבד. כמה משפחות מקומיות הגיעו עם ילדים, וכולם נהנים מאחר צהרים שמח. למזלינו, אחרי שהחושך יורד, כולם עוזבים ויש לנו לילה שקט בטבע, על שפת הלגונה המדהימה.

למחרת, אנחנו מתעוררים לקולות המלחמה, מתקשרים למשפחה, קוראים חדשות ונכנסים למרה שחורה. קשה להיות רחוקים. ועוד בתוך כל היופי הזה.

Cenotes

הן בורות מים טבעיים שנוצרו כאשר תקרת סלע גירית קרסה וחשפה מי תהום צלולים. הן נפוצות

במיוחד בחצי האי יוקטן, שבו אין כמעט נהרות על פני הקרקע, ולכן המים זורמים ומתנקזים במערכת ענקית של נהרות תת-קרקעיים.

הסנוטות יכולות להיות פתוחות לגמרי לשמיים, חצי-סגורות בתוך בור עמוק, או מערות תת-קרקעיות מרשימות עם נטיפים. עבור בני המאיה הן היו מקור מים חיוני, אך גם מקום קדוש המקושר לעולם התחתון, ולכן נערכו בהן טקסים ולעיתים גם הושלכו אליהן מנחות.

היום הסנוטות הן מהאתרים המיוחדים ביותר לטבילה ושחייה ביוקטן, מים קרירים ושקופים בתוך עולם תת-קרקעי של סלעים, שורשי עצים ואור שחודר מלמעלה. אנחנו מדלגים על כל המקומות העמוסים בתיירים, ונוסעים כשעתיים אל תוך מעבה הג׳ונגל, למקום קטן, בין העצים, המתגלה לנו כגן עדן. (הגענו אליו דרך אפליקצית המטיילים שלנו iOverlander) . זהו מתחם לבילוי יום המנוהל ע״י משפחה ומתוחזק ברמה מאוד גבוהה. ויש בו cenote פרטית של המקום. היתרון הנוסף של המקום הוא שאנחנו יכולים להשאר לישון בצד המתחם ולהנות ממנו באותו זמן. הבריכה מדהימה ביופיה, המים נעימים, האוירה רגועה, יש פינת מדיטציה, פינת ערסלים סיאסטה של צהרים, מסעדה קטנה עם מרגריטות מעולות ואנחנו נהנים מכל מה שיש למקום להציע.

אנחנו ישנים באמצע ג׳ונגל יפיפה, מוקפים בקולות האופייניים של מגוון עצום של ציפורים, קופים ועוד בלתי מזוהים למינהם. זו חוויה מיוחדת מאוד וכמובן שאין מושלם - אנחנו מסתבכים עם החשמל שלנו שוב. איכשהו נשארנו בלי חשמל, גם הבטרייה התרוקנה, וגם נעקצנו כהוגן מיתושים שוכני הקבע של המקום. למחרת אנחנו מחליטים לנסוע ישר לעיר הגדולה הקרובה אלינו כדי לבדוק את הבטריות. מסתבר שהן תקינות לגמרי. ובכל זאת הבטרייה פרקה עצמה לגמרי כנראה משימוש לא מושכל, שימוש יתר ועוד עניינים שאני לא מצליחה להבין בהם בכלל. זה התחום של גיא במסגרת חלוקת התפקידים ביננו.

אז הגענו לעיר בשם Chetumal. זו העיר הכי קרובה לגבול עם בליז ואנחנו נשארים בחניון מחוץ לעיר ל-6 לילות. המקום כל כך יפה שקשה להפסיק לצלם.

הגענו לחניון בדיוק ביום בו הם חוגגים 15 שנים למקום, במסיבה רבת משתתפים וריקודים אל תוך הלילה. הם מעדכנים אותנו שתהיה מוסיקה והם לא יודעים עד מתי. כבר בצהרים המוסיקה מרקיעה שחקים, ופעם ראשונה שאנחנו מוציאים את אוזניות האפל שלנו כדי לאפשר להן לעשות את העבודה והן עושות אותה בגדול. הן מורידות את עוצמת הדציבלים והמציאות נעשית נסבלת יותר. אם אני מורידה לרגע את האוזניות, זה רעש מחריש אוזניים. חושבת על כך שאני כל הזמן חווה פה את הקיצוניות הזו. מצד אחד היופי, האנשים החמים והמקסימים, התרבות וההיסטוריה, האוכל, הטבע, הצמחיה והחיות, ומצד שני- הלכלוך, פער המעמדות, והרעש שאין להם כל מודעות לנזק שהוא גורם. לשמחתינו, המסיבה מסתיימת לפני חצות ואיתה גם המוסיקה ויש לנו לילה שקט, ולאחריו ימים רגועים בחניון מקסים, עם ים בצבעים שקשה לתאר, בריכה, דשא ירוק ואוירה רגועה. אנחנו יכולים לעבוד בשקט, לסיים הכנות לקראת מעבר למדינה חדשה, ולהפרד ממקסיקו שהיתה לנו בית בחודשיים האחרונים.

למעלה באמצע המסיבה

ימים אחרונים לפני שעוזבים את מקסיקו, ואנחנו לוקחים רק את סילבי ליום טיול בלגונה שנקראת Bacalar. היא מכונה לעיתים “לגונת שבעת הצבעים” בזכות הגוונים הרבים של טורקיז וכחול שנוצרים מהבדלי עומק, קרקעית גיר לבנה ושקיפות מים יוצאת דופן.

אורכה של הלגונה כ-40 ק״מ והיא מערכת מים מתוקים המחוברת למעיינות תת-קרקעיים ול-cenotes (בורות מים טבעיים). אחד המאפיינים הייחודיים שלה הוא קיומם של סטרומטוליטים – מבנים ביולוגיים עתיקים שנוצרים על ידי מושבות של חיידקים ומהווים עדות לצורות החיים הראשונות בכדור הארץ. אנחנו עוצרים במקום מסודר שמאפשר לנו לשחות, לצפות בסטרומטוליטים, ולהנות מיופי יוצא דופן בגווניו.

מרתק כמה גוונים יש לתורכיז

ביום האחרון שלנו במקסיקו אנחנו נוסעים לעיר, נכנסים למוזאון לתרבות המאיה ויושבים בבית קפה הכי טוב על פי הדרוג של גיא. המוזיאון מרתק כי הוא בנוי בשלוש קומות המסמלות את שלושת העולמות בתפיסת המאיה: העולם התחתון, עולם בני האדם והעולם העליון. דרך מודלים של מקדשים, ממצאים ארכאולוגיים והסברים ברורים ניתן להבין כיצד התרבות העתיקה הזו ארגנה את חייה סביב מחזורי הזמן, האסטרונומיה והטבע. כמובן שזהו גם סיור מקצועי ויש לגיא הזדמנות להתרשם ממוזיאון בעיר גדולה - משימוש בחומרים, צבעים, עיצוב, ובנייה.

אנחנו נפרדים ממקסיקו שהיתה מרתקת, דרמטית, משמחת, ומאתגרת. במסגרת חוסר הוודאות, איננו יודעים אם ומתי נחזור אליה. משאירים אותה מאחור, אבל חלקים ממנה ישארו בנו לעד. ואנחנו ממשיכים לנוע, יחד עם הדובה, בדרכים שממשיכות להפתיע, ללמד, לפתוח את הלב, ולהסתגל לשינויים הרבים שאנחנו עוברים.

ולסיום קצת תמונות מסכמות:

מחווה לכלבי מקסיקו

הם נמצאים בכל מקום, בהמוניהם. במקומות רבים הם נראים כסמרטוטי רצפה - באמצע הכביש - על המדרכות, בכניסה לבתים - בסיאסטה תמידית. במקומות אחרים הם יותר אנרגטיים, לפעמים קשורים, לרוב משוחררים ומאוד מאוד ידידותיים כמו האנשים שלצידם.

האוכל

הצבעוניות, הטעמים, החריפות, הגיוון, הטאקוס, טאמאלס, קסדיה, טורטיות, גואקמולה, מרקים מסוגים שונים, קוקטייל קמרונים, אמפנדות, מרגריטות, הרטבים המרתקים המגיעים עם כל ארוחה, אין כמו מי קוקוס להרוות צמאון ולווסת את רמות הסוכר בדם ביום חם ולח, ועדיין כשפוגשים מאפיה עם לחם מחמצת וקפה טוב זו הנאה צרופה.

ה- topes

או הבמפרים, הידועים לשמצה. אין נהג במקסיקו שאינו ירא מפניהם, שלא נתקל באחד או יותר בהפתעה גמורה. הצהוב למעלה משמאל זכה בתואר האכזרי מכולם. הם כל כך גבוהים שאפשר רק לעצור לגמרי לפניהם ואז לעבור לאט לאט. הם מגיעים בכל הצורות, הגבהים, העוביים, והצבעים, לעיתים יש לפניהם תמרור המתריע ולפעמים לא. הדובה לא הכירה דבר כזה מעולם, בחייה הנוחים בארצות הבית לא נתקלה בתקלה שכזו. אבל זה כן עושה את העבודה. כולם מאטים ונוסעים יותר לאט, שכן הנזק שהם עושים למכוניות בלתי יתואר.

הצבעוניות

צבע הטיח על הבתים, הציורים על הבתים, הרחובות, הדגלים, הבדים, האוכל שכבר מככב למעלה, האנשים, השווקים, הצמחייה, דוכני הפירות והירקות, הכל הכל מלא בצבעים חיים, בשילובים מיוחדים, שמראים לנו שהכל אפשרי, להכל יש היופי הייחודי שלו, ואנחנו נהנים לעטוף עצמינו במציאות צבעונית ומלאת חיים שכזו.