פוסט 21- בליז, ההיית או חלמנו חלום?

20/3/26

רגע לפני שממשיכים עם הסיפורים שלנו

ובזמן שאנחנו כאן, נעים בין גבולות ונופים, הלב שלנו כל הזמן נטוי למה שקורה בארץ.

וזה לא פשוט.

חשבנו לא מעט אם נכון להמשיך לפרסם כי מה קשור עכשיו שאנחנו מסתובבים לנו בעולם בזמן שבארץ כולם רצים למקלטים, מסתובבים טרוטי עיניים עם מערכת עצבים על הקצה, אבל קיבלנו כל כך הרבה הודעות שמבקשות שלא נפסיק, שזה נותן רגע של אור ונשימה בתוך המציאות הקשה. אז אנחנו ממשיכים לפרסם, עם המון המון דאגה ואהבה, ובתקווה שבמשהו אנחנו יכולים לרכך קצת את היום יום.

המעבר לבליז

הקרוואן והרכב היו נקיים, מצוחצחים, המקרר ריק, כל המסמכים מתויקים מוכנים בקלסר, הדרכונים מוכנים, הדובה מלאה מים, דלק, וזהו, אנחנו יוצאים לגבול עם בליז, נסיעה של 20 דקות והגענו. כאן נפרדים ממקסיקו רשמית.

כבר מהרגע הראשון משהו באווירה משתנה, רגוע יותר, איטי יותר. והנה… כולם מדברים אנגלית. איזו הקלה. הכל פשוט יותר. השפה הרשמית בבליז היא אנגלית ואנחנו נהנים מכל רגע של תקשורת זורמת.

מחתימים דרכון, מבטלים את אישור היבוא הזמני ממקסיקו (כן, אותו TIP שהסתבכנו איתו…), וממשיכים לצד הבליזיאני. הכל זורם בנחת, באנגלית, בקצב רגוע יותר. עם המייל ששלחנו מראש, קיבלנו ויזה לחודש בלי בעיה, ותוך זמן קצר גם רישיון לרכב וביטוח. כולם מאוד אדיבים, שמחים לשמוע שאנחנו מישראל, ובעיקר מדברים אנגלית.

ממש לפני הכניסה עומדים שוטרים שבודקים את הקרוואן. למזלנו, לא ביקשו להיכנס פנימה. הכניסה גבוהה, והשרפרף שלנו כבר היה ארוז, כך שזה קצת הרתיע אותם. אנחנו מעדיפים שלא ייכנסו זרים לבית שלנו, יפתחו מגירות ויחטטו – זו לא תחושה נעימה, אבל מודעים לכך שיכול לקרות במעברי גבול מסוימים.

וזהו, אנחנו בבליז.

במשרד ביטוח הרכב, מתנוססות להן עשרות מדבקות של פאן-אמריקנים כמונו, אז הוספנו את המדבקה שלנו, וכמובן שאי אפשר להתעלם מזו עם צבעי פלסטין.

בשלב ראשון נוסעים לעיירה הכי קרובה לעשות תכנית סלולרית ולהוציא מזומן. שמה Corozal. לא נראית כמו עיירה, יותר כמו כפר קטן, בתים פרטיים שהצבע עליהם מתקלף, רחובות לא צרים, הכל מאוד פשוט ובסיסי. שבת, אז חנות הטלפונים סגורה. הוצאנו כסף, נכנסנו לסופר לקנות אוכל וזה שונה לגמרי ממקסיקו. זה לא השפע של מקסיקו מצד אחד, מצד שני, אני מוצאת במקרר טופו וצוהלת משמחה. בכל מקסיקו לא מצאתי טופו בשום מקום, והנה פה יש.

לילה ראשון בכפר

מקורוזל, אנחנו נוסעים לכיוון הכפר בו נישן לילה ראשון. זו נסיעה של שעה, וברגע שיורדים מהכביש הראשי, אנחנו מוצאים עצמנו בדרכי עפר משובשות מאוד, עם בורות וחורים יפים, ולכן הנסיעה איטית מאוד. אבל אנחנו בין שדות תירס, לגונות ואגמים, ולבד. אין אנשים, אין מכוניות. במקסיקו כל הזמן רואים אנשים, לא משנה איפה היינו, לאיזה חור הגענו, תמיד היו אנשים, במכוניות, על אופניים, ברגל, על אופנועים, בכל דרך ואמצעי. פה- כלום.

בליז 🇧🇿 – מדינה קטנה שלא הרבה מכירים

היתה לנו תחושה מקדימה שזה מקום מיוחד, ואכן היא כזו, יש בה שילוב מפתיע של תרבויות, שפות ונופים. זו המדינה היחידה באזור שבה השפה הרשמית היא אנגלית (שריד לשלטון הבריטי), אבל בפועל שומעים כאן גם קריאולית, ספרדית ושפות מאיה.

בליז היא מדינה קטנה, עם אוכלוסייה של כ- 430 אלף תושבים בלבד, בערך כמו עיר בינונית בישראל, מה שמעניק לה תחושה אינטימית ושקטה, ובאמת בכל מקום פה אנחנו מרגישים כמו בכפר גדול שמחולק לנופים שונים.

האוכלוסייה מגוונת מאוד: צאצאי עבדים אפריקאים (קריאולים), בני תרבות הגריפונה מהחוף הקריבי, קהילות מאיה, מסטיסוס ממוצא ספרדי־ילידי, סינים (לכן יש טופו במכולות), וקהילות מנוניטים שחיים באורח חיים מסורתי. זו קהילה שמקורה באירופה (בעיקר גרמניה והולנד). הם היגרו לאורך השנים דרך קנדה ומקסיקו בחיפוש אחר חופש דתי ואורח חיים מסורתי; מדברים לרוב ניב גרמני עתיק (Plautdietsch), נמנעים מטכנולוגיה מודרנית, ומתפרנסים בעיקר מחקלאות, מה שהפך אותם לספקי מזון מרכזיים במדינה. כבר בגבול זיהינו אותם, כי הם לבושים בלבוש מסורתי דתי. הגברים בסרבלי ג׳ינס וכובעים רחבי שוליים והנשים בשמלות ושביסים לראשן (מוכר לנו). בדרך לכפר, ראינו אותם על עגלות עם סוסים, ממש כמו פעם.

הכלכלה מבוססת בעיקר על חקלאות (בננות, קנה סוכר והדרים), דיג ותיירות, במיוחד סביב השונית הקריבית המפורסמת. מחוץ לאזורי התיירות, המדינה פשוטה מאוד, עם קצב חיים איטי ותחושה שהמקום שעדיין לא “התמסחר”.

בליז היא לא מדינה של אטרקציות נוצצות, אלא של טבע, מים, תרבויות שונות ושקט. מרגישה לנו קצת מחוץ לזמן.

הגענו, דרך אפליקציית הבית שלנו, לחצר של מריה בכפר. מריה היתה בכנסייה כך שפגשנו את בנה, שהראה לנו איפה לחנות. אחרי זמן קצר היא הגיעה וקיבלה את פנינו בחום. אנחנו יושבים איתה והיא מספרת לנו על המקום, על התושבים, על המשפחה, על עצמה. מריה אוהבת לדבר והשיחה קולחת. אני גומעת את סיפוריה בסקרנות ומרגישה ברת מזל, לשבת בכפר נידח, בחצר עם בת המקום ולשמוע על החיים שלה ומשפחתה, ודרכה ללמוד על בליז.

למחרת אני יוצאת לריצת בוקר בכפר, כולם מסתכלים עליי בסקרנות. זו לא נראית פעילות של שגרה במקום. אני עוברת ברחובות עפר, בתים צבעוניים, ומזבלה באמצע הכפר.

תמונות תוך כדי ריצה בכפר

בבוקר, מתארגנים ליציאה, נפרדים מהמשפחה הנהדרת שאירחה אותנו, ויוצאים לנסיעה של שלוש וחצי שעות להופקינס. אנחנו מדלגים על בליז סיטי, השוכנת על חוף הים, אמורה להיות צפופה, תיירותית וקצת יותר מסובכת.

הופקינס

הדרך עוברת ממש חלק, אין כמעט מכוניות או אנשים בכבישים. עצרנו לקנות קצת פירות בדוכן דרכים, וקיבלנו אבטיח מתנה, רק כי אנחנו מישראל. אנשים פה דתיים, נוצרים אדוקים, ומבחינתם אנחנו בני האלוהים. בזכותו הרווחנו אבטיח.

הגענו להופקינס. כפר קטן על חוף הים הקאריבי, רחובות קטנים, עמוסי דוכנים, בתי קפה ומסעדות, ותיירים משוטטים. אנחנו מגיעים לחצר של ויקטור. מזמין אותנו להצטרף בחום, ואנחנו חונים ממש על חוף הים, בין עצי הקוקוס. הרוח חזקה, כמו שהיתה במקסיקו בצ׳טומל, והים שאמור להיות שקט, די גלי. בליז ידועה גם בשל העובדה שהיא נמצאת מול הריף השני בגודלו בעולם. התיירים מגיעים לכאן, לוקחים סירה לאחד האיים הרבים הפזורים בים מולנו, ויוצאים לצלול ולשנרקל, לאכול ולנוח בערסלים. אני מתבוננת בגלי הים ומחליטה לוותר על החוויה הזו.

משמאל למעלה החמוד שנתן לנו אבטיח במתנה, מימין שפע האצות שהגיעו ממש בבוקר לפני שעזבנו

עם אנשי הגריפונה (Garifuna)

במקום שיט בים סוער החלטנו לבלות יום בקצה הכפר, במתחם ייחודי, מה שהתגלה כאחד הימים המרתקים שלנו בבליז, עם אנשי ה־Garifuna, תרבות שלא ידענו עליה כמעט דבר לפני שהגענו לכאן. כדי להגיע למתחם אנחנו חוצים את הנחל עם קיאק.

פגשנו את יוג׳ין, שלקח אותנו למסע אל תוך העולם שלהם. הוא מספר, מסביר, מדגים, ואנחנו מקשיבים, מנסים להחזיק את כל השכבות: היסטוריה, מזון, רוח, חיים.

אנחנו טועמים קסאבה (yuca), שורש בסיסי בתרבות המקומית. יש ממנו סוג מתוק וסוג מר, והוא הבסיס ללחם המסורתי שלהם. תהליך ההכנה עובר מדור לדור, והוא שמור בעיקר לנשים, וזו זכות ללמוד אותו. הקסאבה מגוררת, נסחטת, מופרדת מנוזלים רעילים, ומה שנותר הופך ללחם שטוח, אותו ניתן לקחת למסעות שכן הוא נשמר במשך ימים רבים.

יוג׳ין מדבר על החיים דרך הטבע, על השמש שמזינה, על החושך שמאפשר מנוחה, על הצורך גם בקושי כדי לדעת להעריך את הטוב. הוא נוגע ברוחניות של הגריפונה, חיבור לאבות הקדומים, הבנה שאנחנו גם גוף וגם רוח, ושמערכת היחסים עם מי שכבר אינם, ממשיכה להתקיים. דרך שירה, תיפוף וטקסים, הם מזמנים את הרוחות, מבקשים הכוונה, ומדגישים את העובדה שהעולם זו יישות שלמה של חיים ומוות שלובים ביחד.

יוג׳ין מספר לנו שהישות הגבוהה עבורם היא נשית. כל כך משמח לשמוע את זה במיוחד בזמנים שלנו, זה מחזיר ומחבר אותנו לאדמה, להזנה, למחזוריות של החיים. ומזכיר לנו שעוצמה אמיתית אינה דרך שליטה, אלא דרך יצירה, נוכחות ואנרגיה נשית.

אחרי החלק העיוני, אנחנו יוצאים איתו לסיור בין העצים והצמחים, תבלינים, רפואות, שימושים יומיומיים. הכל מסביב חי, נוכח, שימושי.

שכחתי לציין שהולבשנו בלבוש המסורתי ובילינו בו את כל היום

ואז מגיע הקצב.

אנחנו מתיישבים לשיעור תיפוף והמוזיקה של הגריפונה נכנסת ישר לגוף. התיפוף כאן הוא לא רק מוזיקה, אלא שפה. הוא מספר את הסיפור של חיבור בין אנשים, דורות, בין עולם פיזי לרוחני. יש בו חזרתיות מהפנטת, קצב שמניע את הגוף שוב ושוב, ואנרגיה עתיקה שממשיכה לחיות דרכינו.

משם אנחנו ממשיכים למטבח, ליבו של המתחם.

שם פגשנו את Uwahnie Martinez, שמשמעות שמה הוא Soul. פעם בנקאית, שעזבה את החיים בעיר והקימה את המקום הזה במו ידיה, גינה שופעת, עצי פרי, צמחי מרפא, בקתות אירוח, מטבח פתוח ופינת תיפוף.

במטבח מתרחשים חיים שלמים, הנשים מתכנסות, מבשלות, משתפות, מחליפות ידע, מלמדות את הצעירות, תומכות אחת בשניה.

אנחנו מצטרפים אליה, לומדים לפתוח קוקוס, להוציא את הבשר, להכין חלב קוקוס טרי. ממנו נוצר המרק שהוא בסיס הארוחה. אנחנו מבשלים דגים, ומכינים גם פלנטיין. אלו בננות גדולות המבושלות ונכתשות במכתש ועלי עד שהן הופכות לבצק רך שמגישים עם המרק. לארוחה הזו קוראים Hudut, והיא מכילה את מרק הקוקוס המתובל להפליא, דג טרי, ובצק בננות מעוכות.

יואני מסבירה לנו על הקוקוסים ומדגימה איך מקלפים אותם, פעולה שנחשבת לגברית מאוד, ואף קובעת את מידת הצלחתו של הגבר להתקבל בבית ארוסתו

חם מאוד, הכל איטי יותר, ואנחנו נמסים לתוך האווירה.

בין לבין אנחנו פוגשים משפחה יהודית־אמריקאית, והם מודאגים ממש כמונו כך שאנחנו משתפים דאגות תוך כדי טחינת הקוקוסים.

במרכז המטבח עמדת בישול הפועלת על עצים וגחלים רוחשות ללא הרף

למעלה המכשיר שמפרק את כל הקוקוס מהקליפה, לפיסות קטנות, אותן אנחנו סוחטים במשך דקות ארוכות עד שיוצא כל החלב החוצה, ובעזרת התבלינים המיוחדים הופך למרק בעל טעם נהדר וייחודי, וגיא שכותב את הבננה-plantain, למחית או אפילו בצק אותו הם טובלים במרק ואוכלים, ביחד עם הדגים, אותם שכחתי לצלם. התמונה למטה זו וידאו תלחצו.

זה היה בוקר מרתק. מפגש עם תרבות שלא הכרנו, עם אנשים שחיים בקצב אחר, עם ידע וחוכמה שעוברים מדור לדור וגם קצת אלינו.

.

Hummingbird Highway

נחשב בעיני רבים לכביש היפה ביותר במדינה ואנחנו משתלבים בו, בדרכנו לעצירה הבאה שלנו. זהו כביש מיוחד משום שנוסעים ממש בתוך יער גשם טרופי מוקף הרים, בדרך עוברים חוות תפוזים וקקאו, כפרים קטנים וצבעוניים, ונקודות תצפית יפות.

אנחנו בוחרים לעצור בגן לאומי שנקרא Blue Hole, בשל הבריכה הטבעית בצבע כחול בתוך הג׳ונגל, אנחנו הולכים אליה, עושים מסלול קצר של הליכה לעוד מערה באזור, ונהנים ללכת בתוך יער גשם טרופי לח.

תוך כדי נהיגה, בדרכים, אנחנו שמים לב שבליז הרבה יותר נקייה ממקסיקו, אולי כי יש פחות אנשים, איננו יודעים מה הסיבה. בסופו של הכביש היפה ממתינה לה בשקט סאן איגנסיו.

סאן איגנסיו

עיירה קטנה במערב בליז, קרובה לגבול עם גואטמלה, עם אווירה רגועה כמו מן כפר גדול. אנחנו חונים בחניון מאוד יפה, מסודר, מטופח, עם דשא רחב ופינת ישיבה בה אנחנו יכולים לעבוד, לאכול ולנוח. החניון נמצא במרחק הליכה ממאפייה מעולה, ושוק מקומי מקסים וצבעוני. יש פה קצת תיירים כי מכאן בדרכ יוצאים לטיולים באזור ועוברים לגואטמלה.

אנחנו נשארים כאן לכמה ימים ומתכוננים למעבר לגואטמלה.

כאן הכרנו את הנס ואנקה, הולנדים שיצאו לפנסיה, והם על המסלול של הפאן אמריקן עם קמפר בדיוק כמונו. אנחנו מבלים ערב משותף, עם בירות וסיפורים מהדרך, ונפרדים מהם בחום ובתקווה להפגש שוב בדרכים.

החניון בו ישנו

השוק, ציור קיר מרשים, ותמונה עם החברים החדשים שלנו ממש לפני שיוצאים לדרך

מחשבות לסיכום בליז

האנגלית של הבליזיאנים מתערסלת על לשונם, מתובלת במילים משפות שונות, הם כאילו עושים בה שימוש ללא מאמץ, כדי לצאת ידי חובה, במן ריקוד זורם.

אני חושבת על האנשים שחיים פה, יש להם את חכמת החיים שלהם, they know how. הקצב, ההתנהלות, חיי המשפחה והקהילה. ואנחנו מסתכלים עליהם מבחוץ, מבעד לעדשות התרבות המערבית הכל כך ״יודעת״. וכשמתבוננים דרך עדשות אלו, הביקורתיות שלנו בולטת לי מאוד. יש לנו תמיד רעיונות איך לשפר, לשנות, ליעל, הכל, מהנראות ועד ההתנהלות. ואני חושבת לעצמי, כמה יוהרה יש בהתבוננות הזו, לבוא מבחוץ ולחשוב שאנחנו יודעים. אנחנו לא יודעים כלום. הם יודעים איך לחיות את החיים שלהם הכי טוב. יש להם את החכמה שלהם והיא הכי טובה להם. גם אם לנו זה נראה מוזנח, בלוי, ודהוי.

אני משחררת עוד ועוד קליפות ושכבות של ״ידיעה״ משילה עוד ועוד אמונות ודפוסים, שאני מגלה שרק מגבילים אותי. המסע ממשיך, ואני חווה עד כמה הזמן משמעותי כאן. אי אפשר לקצר או

להאיץ בתהליך הזה.

אנחנו ממשיכים, ובפוסט הבא על המעבר והמפגש המרתק עם גואטמלה.

ורגע לפני סיום,

כמה מילים מגיא המשורר:

בְּלִיז 

הַפּשְטוּת הִיא הַיוֹפִי 

הָעֲנָוָה נִשֵֹאת בָּרוּחַ 

הֲבִילֵי הַחַיִיּם

כְּאוֹפֶק הַיָּם הַנִּמְהַל בְּרַכּוּת בַּשָּמַיִם 

גְּוַנֵיהֶם כְּעוֹמֶק צִבְעֵי הַטוּרְקִיז בַּאֲגַם

כמו תמיד,

שמחים כל כך לשמוע מכולכם,

וואטסאפ קטן, שירים, הארות, בקשות, הצעות לייעול.

הכל מתקבל בשמחה גדולה אצלינו.

באהבה ובתפילה לשקט ושלום

גיא, אפרת והדובה