פוסט 22- גואטמלה

27/3/2026

המעבר לגואטמלה

אנחנו משכימים לקום, כי השמש פוצחת כבר בשעה שש. מתארגנים, קופצים למאפיה ושמים שני כיכרות לחם מחמצת מעולה בפריזר. מתחבקים עם האנס ואנקה ויוצאים לנסיעה של עשרים דקות לגבול. הצד הבליזי עובר חלק, וברגע שאנחנו מגיעים לצד הגואטמלי, בלגן. הדרך צרה מאוד, המון מכוניות ומשאיות שלא ברור איך הן נכנסות לדרך הצרה, אבל ברגע שהגענו, בחור בחולצה כחולה מסמן לנו בדיוק איפה לחנות, ומסביר לנו בדיוק לאן ללכת, ולא רק זה, הוא מלווה אותנו את כל השלבים. מחתימים דרכונים, הולכים החוצה לצלם את העמוד עם החותמת, חוזרים לפקידה שמנפיקה את ה-TIP, היא ממלאת את כל הטפסים, יוצאת אתנו לאוטו, בודקת ומצלמת, מכינה את כל המסמכים, חוזרים לפקידה המצלמת ומשלמים לה על משהו שאני כבר לא זוכרת מה, חוזרים ומקבלים מדבקה לשים על השמשה כאישור נהיגה בגואטמלה וזהו. הכל עבר חלק, ותוך שעה וחצי אנחנו בחוץ.

משמאל מעבר הגבול, מימין הכביש הראשי, ובאמצע העיירה הראשונה אחרי הגבול

מיד אנחנו שמים לב שהכבישים עוד יותר משובשים, עם בורות עצומים, באמת יותר גרוע ממקסיקו ומבליז.

עוצרים בעיירה הראשונה להוציא מזומן, לקנות מים וממשיכים לעצירה הראשונה שלנו:

Tikal

אנחנו מגיעים לכניסה, ויש תקלה בחשמל, המחשבים לא עובדים וחם מאוד. אנחנו מקבלים הנחיה לרכוש את הכרטיסים און ליין, פעולה פשוטה מאוד ונכנסים לגן לאומי, עם הדרכה לא לעבור 45 קמ״ש, משום שיש הרבה חיות שחוצות את הכביש. לא ראינו חיות בדרך, אבל התמרורים משמחים מאוד.

אחרי נסיעה של עוד כעשרים דקות, אנחנו מגיעים למתחם גדול, עם שני בתי מלון, מסעדות, הכניסה לאתר וחניון לקמפינג בצד. אנחנו מוצאים פינה נחמדה עם Palapa (סככה מעלי קוקוס) ומתמקמים. מיד אנחנו מרגישים כמו באמצע הג׳ונגל, כמות החרקים עצומה, הכל רוחש כל הזמן, סביבנו יער עבה, והוא מדבר ללא הפסקה. כמות הציפורים עצומה והן מתקשרות אחת עם השנייה, כמו כן ממש מעלינו משפחה של קופי howler (שאגה) השחורים המפיקים את הקול הגדול.

אנחנו יושבים בחוץ, וכל מיני חיות מגיעות לברך אותנו בשלום. תרנגול הודו מפואר וצבעוני, חיה מוזרה שלא ראיתי מימי, מצלמת מהר ובודקת - שמה Paca מסתבר שזה אחד המכרסמים הגדולים במרכז אמריקה, מאוד נפוץ בג׳ונגלים.

רואים רק את הטוסיק שלו בין העצים

אנחנו מרגישים שההסתגלות למדינה חדשה כבר פחות מתישה, השפה מוכרת, ההתנהלות המרכז - אמריקאית, הקצב.

אני מאוד עקוצה היום ומבינה שזה מהחניון האחרון בו היינו בבליז, אבל גם כאן אין מנוחה, ואני מרגישה שהחומר נגד יתושים לא עוזר וזו תחושה של חוסר אונים.

אנחנו נכנסים לאתר מוקדם בבוקר, כשהג׳ונגל עוד מתעורר לאיטו, והקולות הראשונים של קופי השאגה ממלאים את האוויר. זה היתרון של לישון ליד הכניסה, אנחנו נכנסים לפני האוטובוסים עם נחילי התיירים וזוכים לשוטט בין העתיקות ולטפס עליהן בשקט.

טיקאל היא אחת הערים המרשימות והחשובות ביותר של תרבות המאיה, והיא שוכנת בלב יערות הגשם של חבל פטן בצפון גואטמלה.

העיר נוסדה כבר סביב 600 לפנה״ס, והגיעה לשיאה בין השנים 200–900 לספירה, אז חיו בה עשרות אלפי תושבים. בתקופה זו הייתה טיקאל אחת המעצמות הגדולות של עולם המאיה: מרכז פוליטי, דתי וכלכלי, עם קשרים (ולעיתים גם עימותים) עם ערים רחוקות, כולל אזורים במקסיקו.

מה שמייחד את טיקאל יותר מכל הוא השילוב בין עיר עצומה לבין הג׳ונגל שמקיף אותה: המקדשים כאן גבוהים במיוחד, חלקם מגיעים ל־60–70 מטר, ונבנו כך שיבלטו מעל חופת היער. מהמקומות הגבוהים אפשר לראות את קצות המקדשים מציצים מעל הירוק האינסופי, מראה שהפך לאחד הסמלים האיקוניים של מרכז אמריקה.

בניגוד לאתרים אחרים, טיקאל אינה רק אתר ארכאולוגי אלא גם שמורת טבע עשירה, ולכן הביקור כאן הוא חוויה כפולה. במהלך הסיור אפשר לשמוע קופי שאגה, לראות טוקנים ובעלי חיים נוספים, ולהרגיש איך העיר העתיקה נטמעת בתוך היער.

אחד הדברים המעניינים בטיקאל הוא שהיא נבנתה באזור ללא מקורות מים טבעיים זמינים. תושבי העיר פיתחו מערכת מתוחכמת של אגירת מי גשמים במאגרים גדולים, שאפשרה לקיים אוכלוסייה גדולה לאורך זמן.

בסביבות המאה ה־9 לספירה העיר ננטשה, ככל הנראה בעקבות שילוב של גורמים כמו עומס על הסביבה, כריתת יערות, שינויי אקלים ומאבקים פוליטיים, כמו כל ערי המאיה באזור.

כיום טיקאל נחשבת לאחד האתרים החשובים ביותר להבנת תרבות המאיה, והיא גם אתר מורשת עולמית של אונסק״ו, מקום שבו אפשר לראות, כמעט בלי צורך לדמיין, איך נראתה אחת הציוויליזציות המתקדמות בעולם הקדום.

אנחנו מטפסים על המקדש הגבוה ביותר, ונוף עוצר נשימה מתגלה לפנינו: ים אינסופי של ירוק, ומתוכו כמו איים מבצבצים קצות המקדשים. זו חוויה עוצמתית מאוד לראות הכל מלמעלה, ולהבין שהייתה כאן פעם עיר שלמה.

אחרי כמה שעות של שיטוט בג׳ונגל בין העתיקות, אנחנו יוצאים לדרך ליעד הבא שלנו, לא לפני שאנחנו זוכים לטעום מפקקי התנועה המפורסמים של כבישי גואטמלה, עומדים רק שעה כי יש עבודות בכביש.

San Miguel- Flores

פלורס יושבת על אי קטן וצבעוני בלב אגם פטן איצה, זה לא לגמרי אי כי כן יש כביש קטן שמחבר אותה ליבשה. אבל זה אזור כל כך קטן וצפוף, שברור שאנחנו לא נכנסים לשם עם הדובה. מצאנו באפליקציה משפחה מארחת בכפר קטן בשם סאן מיגל, הממוקם ממש מעבר לאגם, שם שקט יותר, פחות מתויר ושם חנינו. לא הכי פשוט להיכנס לחצר שלו עם הדובה, והיא קצת מתחככת בעץ.

הדובה חונה בחצר שהפכה לשלולית, ואת החמוד פגשנו סתם ברחוב

ניל בעל המקום הגיע מבליז, וחי כאן עם אשתו ושני בניו בבית מקסים הצופה על האגם, עם חצר נהדרת, בריכת שחיה קטנה ופינות ישיבה עם תצפית מהפנטת. אנחנו חונים בחצר, יושבים וצופים על פלורס בשעות שונות של היום, במיוחד בין ערביים כשהשקיעה צובעת את השמים והאי בצבעים חמים ויפים.

הנוף מהחצר של ניל

הגענו רעבים וחיפשנו מקום לאכול. google maps מביאה אותנו לבית עם חצר קטנה שלא ברור אם זו מסעדה או לא, אבל האישה בחצר מיד קוראת לנו ומושיבה אותנו ושואלת מה נרצה לאכול. מכניסה אותנו למטבח, מראה לנו מה יש ומיד ניגשת להכין. אנחנו מתיישבים בחצר ופוגשים את מיגל, שמיד פוצח איתנו בשיחה ערה, ומספר לנו את סיפור חייו, וקורותיו. אני מבינה מה שאני מבינה ומתרגמת לגיא, ומיגל כבר מבוסם מכמה בקבוקי בירה מזמין אותנו לעוד בירה ואנחנו יושבים ומנסים לנהל שיחה בספרדית. האוכל פשוט וטעים מאוד ואנחנו מקבלים הסבר על המקום, סיפורים ואף הצעה לקחת אותנו למחרת למקום מיוחד בו נוכל לראות המון המון חיות. אנחנו זורמים עם מיגל וקובעים איתו למחרת בבוקר בדיוק מחוץ למסעדה על המים.

בשלב הזה, אני כולי מתגרדת ועובר עלי לילה קשה ללא שינה רציפה. בין מריחת חימר ירוק, לג׳ל אלוורה, לשטיפה עם מים קרים, אני חושבת על כל אלו שלא ישנים בארץ, ורצים למקלטים באמצע הלילה. אני רק יוצאת לטייל ולשוט באגם.

למחרת, אני כבר לובשת בגדים ארוכים, כולל הכל, גרביים, מכנסיים, חולצה ארוכה. מזל שהטמפרטורות ירדו בכעשר מעלות אז נעים בחוץ, אבל אני סובלת מגרודים קשים, והעקיצות גם מאוד נפוחות. אבל קבענו עם מיגל אז נפגשים בשעה הייעודה, והוא לוקח אותנו בסירה שלו ל:

אני מצליחה לחלץ חיוך גם עם כל העקיצות

מרכז להצלת חיות בר (ARCAS – Asociación de Rescate y Conservación de Vida Silvestre)

זו שמורה ומרכז שיקום המקדישים את חייהם להצלת חיות בר שנפגעו מסחר בלתי חוקי או פגיעה אנושית. כאן מטפלים, משקמים ומשיבים לטבע את מי שאפשר, ולאלו שלא יכולים לחזור לטבע, מעניקים בית מוגן ומכבד. יש בגואטמלה הרבה אנשים שתופסים חיות בר ומגדלים אותם בביתם כחיית מחמד, מה שפוגע אנושות בחיה עצמה, ובמרקם החיים שלה.

כבר בכניסה קיבלה אותנו בחורה צעירה וחמודה, שהסבירה לנו בסבלנות ובספרדית פשוטה על המקום ועל מה שמתרחש בו מאחורי הקלעים. נכנסים אל תוך ג׳ונגל ירוק וסבוך, שבילים מתפתלים בין עצים גבוהים, צמחייה פראית והכל חי ונושם. מתחמי החיים של החיות מרווחים יחסית, מאפשרים להן תנועה חופשית ככל הניתן, ולרוב הן נמצאות יחד עם בני מינן, עד כמה שאפשר לשחזר עבורן תחושת טבע.

פגשנו שם יגוארים מרשימים, סוגים שונים של חתולי בר, תנינים, קופים מדהימים מכמה מינים, והמון ציפורים, ביניהן תוכים צבעוניים ממגוון סוגים, טוקנים ועוד שאיני יודעת את שמותיהן. לאורך הדרך יש גם פינות הפעלה ולמידה, עשויות ברגישות ובמחשבה, לצד אזורי עבודה לילדים, עדות לעשייה חינוכית עמוקה וחשובה מאין כמותה.

ניכר שמישהו השקיע כאן הרבה מאוד, בתכנון, בבנייה, בחזון ואנחנו מאוד מתרשמים, במיוחד המשורר בעל העיניים המקצועיות. אבל כמו לא מעט מקומות שפגשנו בדרך במרכז אמריקה, התחזוקה לא תמיד עומדת בקצב. שלטים דהויים, מתקנים שזקוקים לשיפוץ ולתיקון, ויש בזה משהו מעט עצוב כי הפוטנציאל גדול.

כל הקופים המתוקים האלו גדלו בבתים של אנשים, וכבר לא ניתן להחזיר אותם לטבע

אחרי הסיור, מיגל לוקח אותנו בסירה לפלורס (לצד השני של האגם), נכנסים לבית מרקחת להצטייד בחומר מרגיע נוסף ולעשות סוף סוף תוכנית טלפונים לגואטמלה שטרם הספקנו לעשות.

החומר שקנינו מאוד מרגיע את העקיצות ואת התגובה האלרגית אליהן, ואנחנו עושים סיבוב באי הקטן בין הבתים הצבועים בגווני פסטל, והרחובות הצרים והמרוצפים. כל הטבעת החיצונית שעוטפת את האי מוצפת לגמרי במים, וזה קורה אחרי העונה הגשומה כל שנה. המקום רגוע ומאוד מתויר, ואנחנו שמחים לחזור לפינה שלנו בצד השני של האגם, עם אחת הסירות המשמשות כמונית לכל אלו הזקוקים לחציית האגם.

רחובות פלורס, למעלה מימין היה כביש ואיננו עוד, ואנחנו בנסיעה ראשונה בטוק טוק- המונית האולטימטיבית, אנחנו מדמיינים כאלו ברחובות תל אביב

בלילה יורד המון המון גשם ואנחנו מתעוררים בתוך שלולית, שרק מאיצה אותנו לצאת שוב לדרכים. הדרך החוצה מהחצר עוברת יותר טוב מהדרך פנימה.

פתחנו בית מרקחת שלם, כל תכשיר תרם במשהו, האמצעי למניעת עקיצות קיבל ציון 100 כמו שכתוב עליו

עכשיו, אחרי מחקר קטן, אני יודעת איזה חומר נגד יתושים לקנות כדי שיהיה יעיל, ואין מה לבזבז כסף על חומרים טבעיים כי היתושות כאן קטלניות לפחות עבורי.

באופן כללי אפשר לומר שלפחות כרגע אורח החיים שלנו השתנה לגמרי. כבר לא מזון אורגני, קשה עד בלתי אפשרי להקפיד על מחזור פסולת, וגם חומר אנטי יתושות צריך להיות הכי קטלני שיש בשוק, עם אחוז הכי גבוה של DEET שקיים, למרות הרעילות שלו.

Rio Dulce

אחרי נהיגה של כמה שעות, כולל עצירות לדלק, מים, החלפת נהגים, אנחנו מגיעים לעיירה לא גדולה השוכנת לחוף הנהר המתוק (dulce), אשר מחבר בין האגם הכי גדול בגואטמלה אגם איזבל, לבין הים הקאריבי. הדרך יפה מאוד, עוברת בנוף טרופי של יערות וצמחייה מאוד ירוקה ועשירה. הכבישים במצב קשה. צרים מאוד, עם בורות, ה- Topes הפכו ל-Tumulos. בכל מקרה זה אותו סיפור. צריך ממש לעצור ולעבור לאט לאט.

החניון בו נישן, הוא בעצם מארינה של יאכטות, עם מקלחות, שירותים, שירותי כביסה ואפילו בריכת שחייה. חם מאוד אז אנחנו נהנים מטבילה בבריכה, ואף פוגשים עוד נוודים אשר עושים דרכם בדרכי הים. הם חיים בסירות על הים ועוגנים גם הם בחניונים-מארינות להפוגה מהדרכים.

מבט מלמעלה ומלמטה על חניון הסירות בו אנו שוהים שני לילות

ריו דולסה היא לא עיירה קלאסית של שיטוט רגלי ורחובות ציוריים, אלא מקום קצת מחוספס. הרחוב הראשי, בו עוברות כל המשאיות והרכבים, הוא גם הרחוב הראשי של העיירה, עם כל החנויות, מסעדות, שוק. ואין מדרכות, אז הולכים על הכביש ביחד עם כל כלי הרכב שעוברים. הכל כאן מתנקז אל הנהר, הסירות, המרינות, והמסעדות שעל הגדה. זה מרגיש יותר כמו מקום של מעבר, של עצירה בין יעד ליעד, ובתוך זה נוצרת אווירה נעימה של מטיילים, מקומיים ואנשים שבחרו להישאר.

לריו דולסה, כעיירה של יורדי ים, יש יתרון גדול: כל מה שקשור לחיבורים, מתכות ופתרונות טכניים נהיה נגיש וזמין. המשורר מיד זיהה את הפוטנציאל ואנחנו מוצאים חנות ציוד לסירות, ומזהים שם בדיוק את מה שחיפשנו – מותחנים חדשים במקום אלו שניזוקו לנו בדרכים.

בשלב מסוים הטבעת שמחזיקה את החיבור בין הקרוואן לרכב פשוט נפתחה, והחיבור השתחרר, רגע לא נעים בכלל. וכאן, בתוך עיירת נהר קטנה בגואטמלה, אנחנו מוצאים פתרון מדויק, פשוט ויעיל.

וההפתעה הגדולה? המחיר כשמינית ממה ששילמנו בארצות הברית.

אני ממשיכה להתאושש מתקלת העקיצות, כך שאנחנו לא יוצאים להרפתקאות, אלא נחים, עובדים ונהנים בבריכה. גם כאן יורד הרבה גשם, וחם. זו חוויה אחרת של אקלים. יש הרבה מה לעשות ולראות סביב האגם והנהר, אבל אנחנו מחליטים לוותר ופשוט להיות במקום למשך יומיים לפני שממשיכים.

סיבוב ברחוב הראשי, במיכלי האוכל למעלה, מצד שמאל מזון לכלבים ביחד עם אורז ושעועית, מסעדה בה אכלנו צהריים, וסירים כמו של פעם

אחרי יומיים אנחנו יוצאים שוב לדרכים. בגואטמלה אין הרבה כבישים ראשיים, ומה שנקרא ראשי, נראה כמו הכביש לצור הדסה במקרה הטוב. אנחנו בוחרים את המסלול עם הדרכים היותר טובות, אבל לא רק אנחנו בסיפור הזה, גם מאות המשאיות שעושות את דרכן מפה לשם ומשם לפה, מכוניות, המון טוסטוסים וטוקטוקים. אנחנו מבלים יום בכבישים עם כולם בניסיון להתקדם. המהירות הממוצעת שלנו היא 50 קמ״ש. הכביש מתפתל ועולה להרים הגבוהים, הטמפרטורות צונחות, ואנחנו מגיעים לחצר אחורית של בית מלון,

בו נלון הלילה, והמקום נפלא, מזג האוויר קריר ואין זכר ליתושים. כמה מרגיע.

קצת מהדרכים, הנוף מהחצר האחורית בלילה בו ישנו מאחורי בית המלון בהרים

למחרת אנחנו נוסעים 4 דקות ל:

Biotopo Del Quetzal

זו שמורת טבע ייחודית בלב יער עננים הררי, שזו בעצם מערכת אקולוגית עדינה שבה הערפל והלחות המתמדת יוצרים יער ירוק, צפוף, רך ומלא חיים. העצים מכוסים טחב ושרכים, סחלבים וצמחים אפיפיטיים (חיים על צמחים אחרים מבלי לפגוע בהם) נאחזים בכל ענף, ומסביב נשמעים קולות של ציפורים ובעלי חיים שחיים בשקט ללא הפרעה.

המסלול מתפתל בתוך היער הסבוך, בין שכבות של ירוק וערפל שנע בין העצים, ויוצר תחושה של הליכה בתוך עולם אחר. השמורה הוקמה בין היתר כדי להגן על הקצאל שזו הציפור הלאומית של גואטמלה, שתלויה לחלוטין בבית הגידול הזה, אם כי אנחנו לא זכינו לראות אותה.

אבל גם בלי הקצאל, החוויה של ההליכה בתוך יער חי ונושם, עם אוויר קריר, הלחות, ונוף עוצמתי מכל עבר הייתה שלמה בפני עצמה. אין לנו ספק שזו השמורה הכי יפה בה היינו עד עכשיו במרכז אמריקה. התחושה היא כמו ללכת בתוך קסם, במקום בו ניכר הכבוד העצום המגיע לטבע. אחד המשפטים בו פגשנו בדרך הוא ״תהנו מביקורכם, והיו שותפים בגאווה על שמירת היער העתיק הזה.״

אנחנו לומדים כל יום המון על העולם, על הדרכים, האנשים, הטבע, וחווים חוויות מיוחדות שמרחיבות את האופן בו אנו תופסים את המציאות. המסע מבקש מאתנו להתגמש לנוכח המציאות, ומה שאנו פוגשים בדרכים, להתרכך במובנים מסוימים, ולהתחשל במובנים אחרים. אנחנו ממשיכים לחיות את הדיסוננס הקשוח בין המציאות הקשה בארץ, אהובינו הנדרשים להתמודדות מאתגרת, לבין החיים והחוויות שאנו עוברים כאן ביבשת הרחוקה.

מתפללים ומייחלים לימים של שקט, לסיום המלחמה, לחזרה לשגרה שקטה.

המים מגיעים מהלחות הגבוהה של יער העננים — עננים וערפל שמתעבים על הצמחייה והעצים, מטפטפים לקרקע, ומזינים מעיינות ונחלים בתוך השמורה.

לסיום, השיר של גיא המשורר שלנו:

אפיפיטים

טַחַב, שְֹרָכִים, חֲזָזִיוֹת, וְסַחְלָבִים 

שְלַל צִמְחִיַּת הָאֶפִּיפִּיטִיִּיּם (epiphyte)

מִשְֹתָּרֶגֶת סְבִיב קִפְלֵי גִּזְעוֹ שֶל הָעֵץ 

עוֹטֶפֶת בְּרַכּוּת שִפּוּלֵי קְלִפָּתוֹ 

הִיא שְֹמִיכַת זִקְנָתוֹ 

תּוֹדָתֹו נְתוּנָה לִנְשִימַת הַיַּעַר 

לוּ רַק נֵדַע 

לְהַבִּיט בְּעֹמְקוֹ 

לָחוּש אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ 

לָתֵת

וּלְהוֹדוֹת כְּמוֹתוֹ 

כמו תמיד,

שמחים כל כך לשמוע מכולכם,

וואטסאפ קטן, שירים, הארות, בקשות, הצעות לייעול.

הכל מתקבל בשמחה גדולה אצלנו.

באהבה ובתפילה לשקט ושלום

גיא, אפרת והדובה