פוסט 23- אנטיגואה ו- Semana Santa
- Efrat abramson
- 4 באפר׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 4 באפר׳
3/4/2026
את הדרך לאנטיגואה אנחנו מפצלים ליומיים, מחפשים חניון ללילה ולא מוצאים באפליקציה שום מקום באזור. עצרנו במוטל דרכים, לקחנו חדר ללילה במחיר מצחיק, קיבלנו שתי מיטות זוגיות ומקלחת, ולמחרת אנחנו יוצאים לכיוון אנטיגואה. בדרך חולפים בשולי גואטמלה סיטי, ושמים לב שהכבישים מתרחבים, והנהיגה נעשית רגועה יותר.
הגענו לאנטיגואה.
עיר קולוניאלית עתיקה, עם רחובות מרוצפי אבנים שהם חלק מהמורשת ההיסטורית של אנטיגואה, שהוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו. לכן יש הגבלות מחמירות על שינויים במבנה העיר, והאבנים נשמרות כפי שהיו, גם אם זה פחות נוח להתניידות מודרנית. הבתים נמוכים וצבעוניים, קירות מתקלפים, הרים ירוקים שמקיפים אותה מכל עבר וכנסיות עתיקות, מרשימות ביותר.
הרחובות, כשיש סימן לחצו- זה וידאו
האנשים, בדגש על נשים
הכנסיות
הבית שלנו לשבועיים
החניון שלנו הוא עולם בפני עצמו. מכוניות שהפכו לעציצים, לחדרי אירוח, לפסלים. הליקופטר שמונח על עץ ובמהלך השבוע פתאום נצבע לכתום זוהר, כאילו גם הוא משתתף בחגיגה, ואיש אחד שישן בו.
יש כאן הכל, דשא רחב ידיים, ציפורים מצייצות כל היום, בריכה, מסעדה קטנה, מקלחות, כביסה, מים וחשמל, ופינת מדורה. לכמה רגעים אנחנו יכולים להרגיש חלק מקהילה, ליהנות מהעיר ומפינה שקטה משלנו.
אנחנו מתבייתים כאן לשבועיים, בפעם הראשונה במסע.
החניון - בית שלנו בשבועיים האחרונים, למעלה משמאל, בחורה עם בן זוגה שרוכבים את כל הפאן-אמריקן על
אופניים- כבוד, למטה המשרד שלנו, מול הבריכה
ומולנו הר הגעש פואגו שמתפרץ כמה פעמים ביום, לרוב מוסתר בעננים, אבל מידי פעם העננים נפתחים ואז רואים אותו, חי ונושם. אלו רגעים עוצרי נשימה, במיוחד כשלוקחים בחשבון שהוא מהרי הגעש הפעילים ביותר במרכז אמריקה, ואנחנו חווים פירורי אפר שחורים ממנו מידי יום ביומו.
מזג האוויר מושלם, נעים ביום, קריר בלילה, ומידי פעם גשם של אחר הצהריים שמנקה את האבק מהאוויר.
באופק עשן התפרצויות
פגישה מפתיעה מהבית
דרך הפייסבוק אנחנו מגלים שנועם ואור, שכנים משריגים, נמצאים גם הם כאן. קובעים להיפגש, והנה, שריגים על המפה, גם בצד השני של העולם.
יושבים ביחד, מחליפים הרפתקאות, סיפורים מהדרכים וטיפים להמשך. הם מגיעים מדרום אמריקה, ואנחנו אולי בכיוון. מחמם את הלב להיפגש ולתקשר עם השפה המשותפת שיש לנו מימים ימימה.
שבוע ראשון – אנחנו תיירים
אנחנו נכנסים לתפקיד התיירים.
מבקרים בחוות קפה, לומדים על הדרך הארוכה שעוברים הפולים הקטנים מהשיח ועד לכוס. הקפה כאן גדל בגובה, באדמה געשית עשירה, בתנאים כמעט מושלמים, ולכן נחשב לחלק משמעותי מהחקלאות המקומית.
יוצאים גם לטיפוס על הר הגעש פאקאיה בטיול מאורגן, כמו שמקובל כאן, עם קבוצה של מטיילים שרובם אמריקאים שבאו לחופשה קצרה.
הנסיעה אורכת כשעה וחצי, ואז מתחילים לטפס. העלייה תלולה מאוד, לא פשוטה, אבל כשמגיעים למעלה, מבינים שהיה שווה להתאמץ, הנוף נפתח בפנינו, למרות שמאוד מעונן.
פאקאיה הוא אחד מהרי הגעש הפעילים בגואטמלה, אבל נגיש יחסית, ולכן מאפשר לנו לחוות מקרוב את האש, והאדמה שנוצרה ממנו. אנחנו מתהלכים בתוך שדות של לבה שהתקררה, שחורים ומחוספסים, בנוף בראשיתי ושקט.
קריר למעלה, מטפטף, העננים עוטפים את הכל, ולמרות שהם מסתירים חלק מהנוף, יש בזה יופי אחר, לא הנופים הקלאסיים להם אנחנו מצפים.
למעלה משמאל ניתן לראות לבה שחורה שזלגה לעמק וכיסתה שדות שלמים
אנחנו מנסים להתנייד בעיר עם האופניים, אבל מהר מאוד מבינים שזה לא ממש עובד. הרחובות המרוצפים באבנים עתיקות גורמים לרכיבה להיות מאוד קופצנית ופחות נעימה.
ובינתיים אנחנו זוכים לחוות את העיר מתכוננת.
Semana Santa - ההכנות ל
רחובות שלמים נסגרים. אנשים עובדים שעות על יצירת שטיחים צבעוניים שנקראים Alfombras ועשויים מפרחים, נסורת צבועה, פירות וזרעים. השטיחים מגוונים מאוד. יש שטיחים בסגנון חופשי, מעט פרוע, ויש שטיחים הנוצרים ע״י שבלונות בגדלים שונים.
הצבעוניות של השטיחים מהפנטת, העבודה המשותפת של שכנים וקהילה, העובדה שזה הכל זמני ועומד להיהרס תחת צועדי התהלוכות, מזכיר לנו כמה אנחנו זמניים פה, עד כמה הכל זמני, נהרס ונבנה בכמה שעות.
שבוע שני – אנחנו חלק מהשכונה
לאט לאט אנחנו מפסיקים להיות תיירים.
החניון מתמלא, קמפרים בני שמונים שזה אורח החיים שלהם, זוג שכבר 15 שנה בדרכים, רוכבי אופניים עם כל חייהם על שני גלגלים, נוודים על אופנועים, משפחות וזוגות שפגשנו שוב בדרך, ואנשים חדשים.
קהילה קטנה, זמנית, מאוד פעילה, ידידותית, משתפים במידע, יושבים לכוס קפה ומדורה ביחד. ושוב חווים את הזמניות של הכל, אנחנו חברים טובים עכשיו, ונפרדים בעוד יום או יומיים, מי יודע אם ומתי נפגש שוב.
אנחנו משוטטים ברחובות של אנטיגואה ונהנים ללכת לאיבוד ולהתרשם מהבתים הצבעוניים, מהכנסיות העתיקות, מהפרטים הקטנים שמסתתרים בכל פינה.
ססגוניות הרחובות לא מפסיקה להמם אותנו
היופי שלה מתגלה לנו בהדרגה, פה בית קפה קטן וטעים, הזקנה שתמיד עומדת ברחוב ומוכרת פירות, הנוף נהיה לנו מוכר ויש לזה תחושה נעימה של קרקע מתחת לרגלינו.
בין לבין, יש לנו זמן לעבור על רשימת המשימות, וכמו שניל אומר, גם הרשימה הזו מחולקת ל-3: המשימות שנעשה עליהן וי עכשיו, אלו שיחכו למחר, ואלו שלעולם לא יתבצעו. אז אנחנו מתקנים, מארגנים מסדרים, חור קטן בגג שהדאיג אותנו, וכמו תמיד, גיא מוצא פתרון עם רעיון לכל בעיה שעולה.
הדובה זוכה לניקיון פסח יסודי, מהבוץ ואבק הדרכים.
האופניים שלי היו זקוקות לתיקון, בבית מלאכה לאופניים שנמצא בתוך בית קפה, אז כמובן שגיא זכה להנות מקפה טוב
חווה אורגנית שמצאנו כמה דקות ״מהבית״ והחלק שגיא הנדס לתיקון הגג של דובה
פינה חמה לחיות שאנו פוגשים בדרך
מצאנו מספרה ברחוב בדיוק בזמן לתספורת
ביקור בשוק, עם הסבר והדגמה חיים
אפילו התחבורה הציבורית פה זו חגיגה צבעונית, והאוטובוסים נקראים- chicken buses
כי הכל עולה לאוטובוס, ובאמצע טוק טוק צבעוני
Semana Santa
אחד האירועים הדתיים והתרבותיים המשמעותיים ביותר בגואטמלה, ובמיוחד באנטיגואה. זהו השבוע שלפני חג הפסחא הנוצרי, ובו מציינים את ימיו האחרונים של ישו, מהכניסה לירושלים, דרך הסעודה האחרונה, הצליבה, ועד התחייה.
כל יום במהלך השבוע נושא משמעות אחרת: יום ראשון של הדקלים מסמל את הכניסה לירושלים, ימים שני עד רביעי מוקדשים להתכנסות והכנה, יום חמישי מציין את הסעודה האחרונה, יום שישי הוא יום הצליבה והאבל, וביום ראשון נחגגת התחייה שזהו רגע של אור והתחדשות.
זו חוויה חיה ומוחשית מאוד שמשלבת בין הנצרות האדוקה לבין תרבות המאיה העתיקה.
הרחובות מתמלאים בשטיחים צבעוניים, והם יפים בצורה בלתי רגילה, אבל זמניים לחלוטין, תוך זמן קצר התהלוכות עוברות עליהם ומפרקות אותם. זהו יופי שנוצר מתוך ידיעה שהוא ייעלם.
גברים ונשים, לבושים בגלימות מסורתיות, נושאים על כתפיהם במות עץ ענקיות, עליהן פסלים של ישו ומריה, וסצנות מהסיפור הדתי. המשקל של הבמות יכול להגיע למאות קילוגרמים, ולעיתים מעל טון, ולכן עשרות אנשים נושאים כל אחת, ומתחלפים ביניהם במקטעים קצובים.
ההשתתפות היא זכות גדולה עבור המקומיים, אנשים נרשמים חודשים מראש, ולעיתים שנים, כדי לקבל מקום בתהלוכה. יש בזה שילוב של אמונה עמוקה, מסורת משפחתית, וגם חוויה קהילתית מאוד חזקה.
מצד אחד יש כובד, רצינות, ואבל. בינינו, זה אכן סיפור טרגי ועצוב. ומצד שני יופי, צבע, מוזיקה, ריח של קטורת ופרחים, והמון אנשים שמתכנסים יחד. הם מגיעים לעיר לכמה ימים, ישנים במלונות, או אפילו פה בחניון באוהלים, מבלים ברחובות העיר במשך ימים שלמים, אוכלים, נחים, ומלווים את התהלוכות.
קשה להפסיק לצלם ולנסות להעביר לכם את העוצמה של הצבעים, ריח הקטורת, המוסיקה, האנשים
זו תהלוכה של נשים בלבד, רק הן סוחבות את הבמה
הזמן עובר מהר מאוד, כרגע אנחנו בעיצומו של החג, ובעוד ימים ספורים נעזוב, לחניון אחר לא רחוק מפה, שם נאפסן את הדובה לשנת חורף של שבועיים, בהם נטוס שנינו לארצות הברית, כל אחד למשימות שלו.
גיא יטוס לבקר את דוד טובי במיניאפוליס, להיות איתו ולבשל לו מרק עוף כמו שנהוג במשפחתו.
ואני ממשיכה עוד צעד בדרך שלי. אחרי שלוש שנים של לימודי שמאניזם, אני יוצאת לקורס מתקדם בטיפול, לקראת השלב שבו אתחיל להוסיף את הידע לטיפולים.
יש בי התרגשות גדולה לקראת זה. ואפילו קצת מבוכה, כי זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן גם מהמקום הזה.
אז בזהירות אני אומרת, מי שמרגיש/ה קריאה, מי שמתמודדים עם שאלה, קושי או רצון לעבור תהליך, מוזמנות/ים לפנות אליי. אחרי הקורס אתחיל לפגוש ולטפל גם אונליין, דרך זום, ויש לי כמה שעות פנויות ביומן.
כמה משפטים על שמאנזים למי שלא מכיר:
זו מסורת רוחנית עתיקה מאוד, הקיימת בתרבויות רבות ברחבי העולם, ושורשיה מגיעים עד לתקופות פרה-היסטוריות.
השמאנים נתפסים כמרפאים, מדריכים רוחניים ומתווכים בין העולם הנראה לעולם הבלתי נראה.
ישנו מגוון רחב של מסורות שמאניות, אבל לכולן מאפיינים משותפים: אמונה בעולם רוחני, שימוש בטכניקות של שינוי תודעתי, יכולת לנוע בעדינות בין עולמות, ריפוי וליווי נשמות, והיכרות עמוקה עם עולם הטבע.
שמאניזם מבוסס על תפיסה שבה עולם התופעות ביקום כולו מחובר, שבו האדם הוא חלק ממכלול רחב ויכול לקיים אינטראקציה עם ממדים נוספים של המציאות, ממש כמו בסרט על עולם הפטריות בנטפליקס.
היום, שמאניזם זוכה להתעוררות מחודשת במערב, שם הוא נתפס כדרך להתפתחות אישית ורוחנית, המאפשרת להתחבר מחדש לעצמנו, לאחרים ולטבע. ואני שמחה להיות חלק מהתעוררות זו, ומרגישה שזו הדרך החדשה שלי לתמוך בהתפתחות ובהחלמה של מטופליי.
שיטת ריפוי
מחלות וקושי לא מתחילים רק בגוף הפיזי, אלא קודם כל בשדה האנרגטי, ולכן העבודה השמאנית מתמקדת בשינוי התבניות העמוקות שמנהלות אותנו, דרך מסע תודעתי, עבודה עם דימויים, כוונה ונוכחות.
הריפוי אינו “מתקן” את האדם מבחוץ, אלא מאפשר טרנספורמציה מבפנים, שחרור של מה שכבר לא משרת אותנו, וחיבור מחדש למהות עמוקה ובריאה יותר.
זו דרך ישירה לחוות ולשנות את המציאות דרך התודעה והאנרגיה.
הטיפול נעשה דרך מסע תודעתי מונחה, עבודה עם דימויים, כוונה ונוכחות, מתוך הבנה שלכולנו יש יכולת ריפוי פנימית ואפשר לעזור לה להתעורר. זו גישה שרואה את האדם כמכלול של גוף, נפש ורוח, ושואפת להביא איזון, שחרור וחיבור מחדש לעצמנו.
כחלק מהתפיסה הזו, זמן ומרחב הם לא מגבלה אמיתית, ולכן הטיפולים יכולים להתרחש גם מרחוק, דרך זום, תוך חיבור עמוק לא פחות.
ולקראת סיום,
מטעמים מעטו של גיא המשורר:
סמנה סנטה
אבני הסמטה השחורות
הומות
האויר נמלא בריח מתוק
עת
אבני הסמטה מתקשטות
אישה קטנה לבושת שחורים
פניה חרושות קמטים
עיניה הבורקות
מאירות
את שלוות אמונתה
אישה קטנה לבושת שחורים
רכונה על שטיח
בשלל צורות וגוונים
חצאיות חברותיה,
רקומות
רוקמות את גווני אבותיה
משתקפות בעיני נכדיה
ברחוב מתגלגלת קינת התזמורת
עוד רגע קט יעבור המצעד
צעדיו המתונים
יערבבו את צבעי שטיחה
עם שחור האבנים
אישה קטנה לבושה שחורים
פניה זה עתה הוסיפו קמטים
עיניה עדיין בורקות
בשלוות אמונתה
ירכנו ברכיה שוב
לקשט את האבנים.
.
היא מאוד התלהבה שאנחנו מישראל, יש עוד כאלו שאוהבים אותנו בעולם
כמו תמיד,
שמחים כל כך לשמוע מכולכם,
וואטסאפ קטן, שירים, הארות, בקשות, הצעות לייעול.
הכל מתקבל בשמחה גדולה אצלנו.
באהבה ובתפילה לשקט ושלום
גיא, אפרת והדובה
סוף סוף מצאתי את הדרך להתחבר דרך המחשב ולכתוב משהו... דרך הנייד זה מעולם לא הצליח
רוצה לומר שאני עוקבת אדוקה, נהנית כל כך מכל מה שאתם משתפים 🙏 התמונות הצבעוניות, החיוכים על הפנים שלכם, האנשים המיוחדים והנופים מרטיטי הלב. שולחת לכם חיבוק גדול ואהבה ❤️ דורית