פוסט 3- סילבי הדובה הגדולה

                                           10/10/25

                                                                                           פורטלנד, אורגון

                                                                                           יום 736 למלחמה

                                                                                           48 חטופים

איך שומרים על קשר/ חיבור למרות המרחק הפיזי

אני כותבת כשאצלי יום חמישי בצהרים. אני יושבת על ספסל מול הים במקום שנקרא Cape Meares, לחוף האוקיינוס של אורגון, מרחק של כשעתיים נסיעה מפורטלנד. תנועת הגלים, רחש המים, האינסופיות והעוצמה שלהם מזכירים לי את ילדותי שעברה עם הים של חוף בית ינאי. הישיבה מול הים מאפשרת לליבי להפתח, להתרוקן ולהרגע. 

יצאנו ליומיים נסיעת ניסוי. לבדוק אם אכן כל מערכות הקרוואן פועלות ואיך אנחנו מסתדרים. יצאנו אתמול ונחזור היום בערב לבית החמים והנעים של עמית וחוף לעוד יומיים של התארגנות ויציאה לדרך. בעוד יומיים נפרד מהבית המפנק שהיה לנו למשך חודש, למשפחה, לנוחות ולנדיבות שלהם, ונצא להרפתקאות העולם.

בארץ כבר לילה. ראיתי סרטונים של בני ובנות המשפחות בחיבוקים, בריקודים, בדמעות של שמחה מהולה בדאגה, במותשות, ובמתח קיצוני לקראת הבאות, לקראת השיבה הביתה. קשה לי לדמיין מה באמת עובר עליהם מבפנים. בליל של תחושות ורגשות. אני מרגישה שרודפת את הארועים ב-10 שעות של איחור. לא מצליחה להרגיש שום שמחה. כמו קפיץ מתוח עד סופו ובסופו ציפייה מורטת עצבים. עד שאראה בעיניים שדורכים על אדמתה של הארץ, שחוזרים הביתה סוף סוף. כל אחד מהם עולם ומלואו להכנס

לתהליך של שיקום ארוך ולנסות לחזור לחיים באור יום, כשסביבנו אדמה חרוכה, אלפי משפחות שכולות, פצועים בגופם ובנפשם, ארץ ואומה מדממת אחרי שנתיים של חיים בתוך סיוט מתמשך. עם שלם ממתין להתחיל בשיקום תוך כדי הכלת השכול המדברי העצום הזה.

סיפור רכישתה של ״סילבי הדובה הגדולה״

סילבי

לפני שאכנס לסיפור אני רוצה רגע לספר לכם על משהו שעמית אחי דיבר עליו כשרק התחלנו בחיפושים ושעמד לנגד עיננו כל הזמן. הוא אמר שכשהוא רוצה לרכוש משהו גדול כמו בית, אוטו או מסור לניסור עצים, לא משנה מה, הוא מחפש אדם מבוגר, שהחזיק במוצר במשך שנים ארוכות, טיפח ושמר עליו כעל בבת עינו, וכשהגיע הזמן להפרד, מוכר אותו באותה רצינות בה החזיק אותו וטיפל בו. וכך היה. שלושה מפגשים עם אנשים שהחזיקו במוצרים במשך שנים, טיפלו ותחזקו אותם ברמה הגבוהה ביותר ושמחו למכור לנו אותם.  

בשיטוטינו אחר רכבים וקרוואנים הגענו אל סטיב. מצאנו אותו ב- facebook market. אחד הבחורים הצעירים שעובדים אצלו במוסך פרסם את הקרוואן וכך הגענו אליו. פגשנו אותו במוסך שלו, כולו מלא בצבע מכוניות ועם חיוך לבבי. הוא לא ממש חיכה לנו ולא הבין שאנחנו באמת מגיעים, אבל מיד זרם עם ההתקלה ושלח אותנו לביתו, מרחק של 6 דקות נסיעה, לבדוק את הקרוואן בעצמינו. הגענו לבית עם חצר מוזנחת עם ערימות של גרוטאות שהזכירה לי את החצר של סבא יעקב מאמירים. בין הגרוטאות עמד רכב ועליו הקרוואן. התקרבנו, עשינו סביבו סיבוב, ושמענו אותו בקול ברור. הוא קרא לנו להכנס ולקחת אותו. הוא חיכה לנו המון זמן. אף אחד לא השתמש בו ולכן הוא נראה קצת מוזנח אבל מתחת להזנחה חיכה זה שבדיוק חיפשנו. קרוואן המתלבש על טנדר. יחסית גדול ומרווח עם פינת ישיבה אשר נשלפת החוצה בעזרת מנגנון חשמלי הנקרא slideout. מה שיוצר מרחב מרווח יותר בתוך הקרוואן. בנוסף, יש מקלחת לצידי השירותים ולא מעליהם. כשחדר השירותים/מקלחת קטן הם נקראים wet bath, כי כשמתקלחים כל החדר נרטב. פה, החלל גדול יותר ויש ממש מקלחון עם וילון. ועכשיו לכניסה: חיפשנו קרוואן עם כניסה מהצד כדי שנוכל לתלות אופניים מאחור. לרוב הקרוואנים מהסוג הזה יש כניסה מאחור מה שמשפיע על כל המבנה והחלוקה הפנימית שלו כמו גם לא מאפשר לתלות מתקן לנשיאת אופניים. הסתובבנו סביבו ושמענו אותו, הוא לחש לנו, קחו אותי, אהיה טוב אליכם. הוא עמד אצל סטיב בחצר ללא שימוש במשך שנה שלמה. לפני כן היה אצל משפחה במשך 19 שנים ששמרה עליו ותחזקה אותו היטב. אז הוא ישן, אבל מצויד בכל מה שאנחנו צריכים: פנלים סולריים, בלוני גז גדולים, גנרטור, בטרייות חדשות לגמרי וציליה. 

חזרנו למוסך של סטיב ואמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו ורוצים אותו. שנרצה לבוא שוב, לחבר לחשמל ולראות שהכל עובד. סטיב חייך חיוך טבול בצבע, ואמר לנו בפשטות: ״יופי, תמצאו את הרכב ובואו לקחת את הקרוואן, אני שומר לכם אותו.״ 

הוא כנראה קלט אותנו מיד, זוג עם חלום גדול מהחיים ונטולי ידע בסיסי איך להגשים אותו, לפחות במובן הטכני. אז פצח במונולוג ארוך בו הסביר לנו בדיוק איזה רכב לחפש, מה המאפיינים להם נזדקק ואף הציע ברוב נדיבותו לבדוק לנו את הרכב לפני שנחליט אם לקנות. הגענו אליו לאחר שראינו כבר כמה וכמה רכבים, והמונולוג שלו שלח אותנו לכיוון חדש בו עוד לא היינו.

תוך כדי שהוא מסביר באריכות, חוזר על עצמו שוב ושוב הרגשנו שנינו שיש פה חיבור אמיתי, שמצאנו אדם עם לב של זהב שרק רוצה לעזור בנדיבות ועם חיוך שופע.

יצאנו ממנו עם כיוון מאוד ברור. אנחנו מחפשים רכב מסוג שברולט סילברדו, מסוג דורמקס (מנוע דיזל) עם תיבת הילוכים מסוג אליסון שזהו שילוב שנחשב אמין מאוד בעיקר למי שמעוניין לשאת משאות כבדים על הרכב. אנחנו רוצים מנוע של 3500HD ושיהיו לו 4 גלגלים מאחור (Dually). כבר שיתפתי פה שכמות הידע המכאני שהמוח שלי קלט בשבועות האחרונים אדירה ואני לא מתלוננת כי זה יופי של תרגול למוח. כמו שעת כושר מתקדמת מאוד. 

חוזרת לסיפור הרכב. מצאנו אחד כזה במגרש למכירת רכבים, ממש קרוב למוסך של סטיב, וארגנו שהוא יבדוק אותו. למחרת בבוקר מגיעים, הרכב כבר ממתין לבדיקה. סטיב ועובד נוסף שלו בודקים, נשכבים תחתיו, פותחים מכסה מנוע, מניעים, מריחים, ממששים, עוברים על הכל ולא מתלהבים בכלל. ואז, ככה בדרך אגב, סטיב אומר לנו: ״אתם יודעים מה? יש לי חבר עם רכב בדיוק כמו שאתם צריכים. שכנעתי אותו לקנות רכב חדש שהוא ממש בדיוק הזמין, ולמכור את זה. אני רגע מתקשר אליו וחוזר אליכם.״

אנחנו ממתינים במוסך וסטיב חוזר אחרי כמה דקות עם הבשורה שכן, ג׳ון חברו המוסכניק גם הוא מסכים להראות לנו את הרכב שלו. אנחנו נוסעים מרחק של חצי שעה למוסך של ג׳ון. פוגשים עוד מוסכניק לבבי עם עיניים טובות וכרס בירה מרשימה. שוב, חוזר הסיפור, אנחנו רואים את הרכב, סילברדו לבן עם כל המאפיינים אותם חיפשנו, עומד אצלו בחנייה וקורא לנו: בואו קחו אותי, אהיה טוב אליכם. 

ג׳ון לוקח אותנו לסיבוב עם הרכב, מספר לנו שבכלל עוד לא הגיע לשלב המכירה. שהיא הבייבי שלו. היתה אצלו במשך 10 שנים, הוא לא נסע בה הרבה והיא קיבלה טיפולים אך ורק במוסך מורשה. סילבי הרשימה אותנו עמוקות ומייד. היא היתה שמורה,  מטופלת, נשמעה טוב והרגישה טוב על הכביש. סיכמנו עם ג׳ון שאנחנו רוצים אותה. הוא ביקש לקחת אותה לעוד טיפול אחד כדי שנקבל אותה ממש ״מוכנה״. קבענו להפגש ביום שישי בבוקר ולעשות החלפת בעלות. כאן בארהב הכל עובד אחרת. אצל ג׳ון אמור להיות מסמך בעלות, עליו הוא חותם ״ומשחרר את הרכב״. אנחנו עם המסמך אמורים להגיע למשרד הרישוי המקומי ולעשות העברת בעלות. לפי הבדיקה שלנו עם צ׳טי ואון ליין היתה סיבה לדאגה. בכל מקום היה כתוב שרק תושבים רשומים יכולים להעביר בעלות על רכב במדינת אורגון. כבר התחלנו לדמיין נסיעות למדינות עלומות בהן כן ניתן לעשות העברת בעלות. אבל סילבי ממש רצתה לעבור אלינו כבר. כשהגענו בשישי בוקר לג׳ון, הוא אמר לנו שאיבד את המסמך עליו הוא אמור לחתום, ולכן הציע שיבוא אתנו למשרד הרישוי הלוא הוא ה- DMV. נסענו לשם ביחד, היו המון אנשים. היינו צריכים להמתין בתור יותר משעתיים. ג׳ון ישב אתנו בסבלנות, ולבסוף כשהגיע תורינו ניגשנו אל הפקיד ביחד, אקצר את הסיפור ורק אומר שיצאנו משם עם הרכב רשום על שמינו ללא כל בעיות מיותרות. חזרנו עם סילבי הביתה (לעמית וחוף) בשישי אחרצ עם שמחה בלב, תחושה של הוקרת תודה על האנשים הטובים שפגשנו בדרך, ורגועים עם סילבי שתיקח אותנו לדרום אמריקה בשלום ובטוב. 

שלב חשוב בתהליך מאחורינו.

הדובה הגדולה

ובנתיים, בגזרת הקרוואן, סטיב לקח אותו לסוף שבוע כדי לבדוק שהכל עובד ולהפרד כהלכה. כשחזר, נשאב לעבודה האינטנסיבית והתובענית במוסך, כך שאפילו לענות לנו לטלפון בקושי היה לו זמן, שלא לדבר על הודעות. הוא לא קורא ולא עונה להודעות טקסט. 

אצלינו, הבנו שנכנסנו לפרק בקורס על חיבור הקרוואן לאוטו. גם פה, הופיעו שלל ביטויים חדשים כמו tie down שזו ערכה של ברזלים המחברים את הקרוואן לרכב. יש לרכוש אותם ולחבר אותם לתחתית הרכב. לכל רכב יש המחברים שלו וסילבי שלנו המיוחדת זקוקה למחברים מיוחדים גם הם. הזמנו אותם ורכשנו. לאחר שהגיעו, גיא שאינו רק משורר אלא גם בעל ידיים מוכשרות לעבודות מסוג זה, מצליח להרכיב את החיבור האחורי בעשר דקות. את הקדמי הוא לא מצליח ואנחנו מתחילים לחפש עזרה. סטיב מציע לנו לבוא למוסך ושהוא יחבר לנו את החלק האחורי. אנחנו נוסעים שוב למוסך (שעה נסיעה). הוא מנחה את אחד העובדים שלו לחבר את הברזל ואחרי שעה של עבודה מאומצת מגיע למסקנה שקיבלנו בטעות ערכה עם מחברים לא מתאימים. בנתיים אנחנו יושבים במוסך וצופים בשלל דמויות ססגוניות העוברות שם. מתחברים לווייב האמריקאי, ללבוש, להתנהגות, לנימוסים, להומור.  

עוד יום עובר. 

עברו כבר שלושה שבועות מאז שהגענו לארה״ב. 

התכנית שלנו היא להגיע לפארק הלאומי יולוסטון, רק שהרוחות הקרות שם מתחילות לנשב בעורפינו. Winter is coming.  וזה לא החורף של הארץ. 

אנחנו חוזרים לחנות, מחזירים את הערכה הפגומה ומזמינים חדשה. בשלב זה החלטנו לבקש מהם שיתקינו לנו אותה כדי לא להסתכן יותר. קבעו לנו תור למחרת והנה עוד יום עבר. למחרת מתיצבים במשרדים, מפקידים את סילבי אצל הטכנאים, ממתינים שעה והנה היא יוצאת מוכנה ומזומנה לקבל עליה את הדובה הגדולה. 

עוד יום עובר. אנחנו מתקשרים לסטיב וקובעים איתו לשישי אחרצ במוסך, שם הדובה תמתין לנו ונחבר את שתיהן ביחד.

רגע על אופניים

גיא שמאוד מאוד מתגעגע לרכיבה על אופניים מוצא שוב ב- facebook market שני זוגות אופניים בדיוק בגדלים שלנו למכירה. אנחנו מחליטים לנסוע בשישי בוקר נסיעה של שעה וחצי לראות אותם. מגיעים לעיירה קטנה, שם מחכה לנו זוג בשנות השבעים עם שני זוגות אופניים חדשות לגמרי, במצב מעולה שבקושי היו בשימוש. גם הם קיבלו טיפול ושימור מושלמים ופשוט אי אפשר היה להשאיר אותם שם, אז רכשנו, העמסנו ויצאנו למוסך של סטיב.

אופניים חדשות לגמרי חיכו שניקח אותן לסיבוב

החיבור בין סילבי לדובה הגדולה

הגענו לסטיב בשש וחצי בערב, רק אז התפנה אלינו מיום עבודה עמוס. חשבנו שתוך שעה נהיה בדרך הביתה, אלא שרק אז החלו עוד שלל בעיות טכניות שכללו כבל קרוע, נסיעה של שעה בחיפוש אחרי מתאם לשקע לרכב, פיוז שרוף, אורות אחוריים שלא פועלים ועוד כהנה וכהנה. בנוסף לכך, החיבור עצמו מתגלה כמשימה של מוטוריקה עדינה ביותר. יש לנהוג את הרכב מאוד לאט לאחור ולהכניס את הקרוואן לתוך הטנדר בדיוק למרכז שלו. כל השעות האלו, סטיב מתרוצץ הולך ושוב, מנסה לפתור את כל הבעיות ביצירתיות ובהתמדה. הוא פשוט לא מוותר לרגע. 

ב23:00 בלילה סיימנו הכל עם עיניים טרוטות, ועם התפעלות מרובה מהתושיה של סטיב ומהדבקות שלו במשימה. הוא רצה לראות אותנו יוצאים לדרך כשהכל מסודר ואכן כך היה, רק שזה לקח כמה שעות טובות. 

נהגנו בחזרה לבית על עמית וחוף לאט, מסתגלים לדבר העצום והענק המזדקר מעל לרכב. אנחנו בעלים של הדובה הגדולה.

אני שמה פה גם וידאו לדוגמא של נסיונות החיבור בין שניהם.

כמעט חודש עבר, היציאה לדרכים מעקצצת לנו בקצות האצבעות ונותר לנו לאבזר את הקרוואן, להכיר אותו ולבדוק שהכל עובד. לא לפני שאני עושה ניקיון יסודי, מקרצפת, מאווררת ולומדת את כל סודות ורזי תאי האיחסון וההתנהגות של הדובה. והנה סיור מקיף בבית על גלגלים שלנו (קרדיט וחיבוק ענקי לחוף הצלמת ולדניאל שערכה ושדרגה את הוידאו):

סיור מקיף והכרות עם סילבי הדובה הגדולה

תוך כדי, מתחילות לזרום הידיעות על הסכם מתקרב ובא. התרגשות גדולה, מהולה בדאגה, ציפייה חסרת סבלנות ורצון עז לראות את כולם שבים בשלום, החיילים והחיילות חוזרים לשגרה ואוכלוסיה שלמה של עקורים ועקורות, משפחות שכולות, פצועים ופצועות בשיקום. האם אכן יתאפשר שנצא לדרכים בתחושה הקלה, שהסיוט הזה מתקרב לסיום?האם התפילות שלנו נשאו פרי? האם רוחות הסתיו המנשבות יהפכו את תנועת האנרגיה העולמית? בכל מקרה, פה הסתיו בעיצומו ובפוסט הבא כבר נוכל לשים פה תמונות של שלכת במלוא תפארתה.

כמו תמיד נשמח לשמוע מכם, הארות, בקשות וחיבוקים וירטואלים.

תחושות 

הציפור הנודדת - חשה 

היא חשה אביב וסתיו 

היא חשה צפון ודרום 

היא חשה את זרמי האויר החם הנושא למרחקים 

הציפור הנודדת יודעת 

גשם הידע מערפל את האופק 

מדפי הדעת עמוסים

תוהה 

לוקח, מחזיר ושוב לוקח 

מבוך רחובות צמתים ופניות 

דרכים נפגשות והולכות

דמויות מתחדדות אל קצה העין 

ואז מתערפלות, 

מותירות זיכרון  

מצליח לבהות בשמים  

עננים שמש 

אור עמוק 

וציפור 

אולי כדאי להיות קצת ציפור 

גיא המשורר