פוסט 5- חודש בדרכים

6/11/2025

6 חטופים טרם שבו

איפה הצבעים?

בדיוק לפני חודשיים עזבנו את הארץ ויצאנו להרפתקאה המיוחדת הזו. קיבלנו תגובות שונות ומשונות: פירגונים, הרמות גבה, פליאה, קנאה. החלום שרקמנו במשך חודשים רבים בסלון ביתנו, עם מחשבים פתוחים, ספרים, צ׳אטי, והמלצות של קבוצות פייסבוק הפך למציאות חיינו. עד עכשיו, לפעמים אני מתבוננת בדובה הלבנה ולא מאמינה שהיא שלי, שזה הבית שלי כרגע. הימים עוברים, ואנחנו נקשרים, מתרגלים למרחב, לגמישות, לנוחות ולאי הנוחות. 

לא היה שלט goodbye Yuta

בזמן כתיבת הפוסט הנוכחי, אנחנו נמצאים בקולורדו. עברנו אליה מ- Utah וברגע שעברנו, לפני כ-10 ימים, האוירה השתנתה. הנוף הפך לפחות מדברי ויותר ירוק, הררי, מיוער וקר, מאוד קר.השלכת מפנה מקום לאיטה לנוף של עצים ערומים בהמתנה לשמיכה הלבנה שתכסה אותם לכל ימות החורף. הגענו לעיירה בשם Steamboat Springs. התחושה היתה כאילו חזרנו לציוילזציה כמו שאנחנו מכירים אותה. רחוב ראשי, עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, והכל פתוח, אנשים מתהלכים ברחובות, ויש חיים. זו עיירה שרוב תושביה מתפרנסים מתיירות מים וסקי, חורף וקיץ. אני מסתכלת אחורה ומבינה שבמסלולנו עברנו באזורים נידחים, עיירות רפאים, בחלקים פחות מיושבים, יותר חקלאיים. החנויות היחידות שראינו פתוחות היו של רכבים, טרקטורים וציוד חקלאי. וכנסיות, הרבה כנסיות. וגם פתאום, מבלי שהתכוונו, מצאנו עצמינו בעיירה קטנה ושכוחת אל, עם סניף בנק היסטורי אשר התפרסם משום שנשדד ע״י קיד וקסידי, עליהם נוצר הסרט המפורסם. 

חידה: למי שמתבונן בתמונה של הדובה, מה חסר לה?

Petsitting

התחנה הראשונה שלנו היא במבשלת בירה, ישבנו בחוץ עם עוד אנשים ושתינו בירה מעולה, מקומית ופופולרית מאוד. מצב הרוח עלה ואנחנו מתכוננים ל- pet sitting הראשון שלנו. זוג מבוגר החי בעיירה ומשאיר לנו בית ענק עם שני חתולים לטפל בהם במשך 3 ימים. אנחנו מתרגשים להכנס לבית אחרי שבועיים בקרוואן. בית עם 4 קירות, שירותים ומקלחת, ומטבח. כל מה שפעם נראה לנו מובן מאליו, ואני מוצאת את עצמי מתרגשת לקראת. מסתבר שהבית ענק, מאובזר ברמה הגבוהה ביותר, עם הרבה חדרים, המון מכשירים חשמליים, מטבח עצום, בעצם הכל גדול וכהה מאוד. לא הטעם העיצובי שלנו אבל מה לנו כי נלין על מקלחת חמה ומפנקת, מיטה בגודל של מלך עם מצעים רכים, מערכת חימום תת רצפתי, אח דולקת בסלון ומערכת טלויזיה שמע מהמשוכללים שיש. כשאנחנו נכנסים, ממתינה לנו על שולחן האוכל חוברת מפורטת עם הסברים על הטיפול בחתולים ותפעול הבית. בנוסף ממתין כרטיס ברכה יפה עם קופון לרכישת קפה בבית קפה בעיירה. איזו נדיבות מאנשים שלא מכירים אותנו בכלל. יצא המקרה שהגענו לבית בלילה הכי קר שהיה לנו עד כה. מינוס שבע מעלות בלילה. אנחנו עומדים מול החלונות הענקיים ומתבוננים בפתיתי השלג הנוחתים ברכות על המרפסת ובחצר האחורית, ומודים על הבית החם והמפנק. גם בקרוואן יש לנו מערכת חימום מצוינת ועדיין יותר נעים להיות בבית בלילה שכזה. מאחר ואנחנו לא בקרוואן, יש לעשות טיפול לכל הצנרת כדי למנוע הקפאה שלה. מרוקנים את כל המים, וממלאים חומר מיוחד: Anti freeze ששומר על מכלי וצינורות המים.

עכשיו כשאנחנו בבית, כל אחד מאתנו מסדר לעצמו פינת עבודה ואנחנו יכולים גם לנוח קצת אחד מחברתו של השניה, ולהתאוורר. בנוסף יש לנו חדר ליוגה, מדיטציה ואימוני הכושר שמעט הזנחנו כי קר כל כך בחוץ ואין מקום להתאמן.

מאק חתול ג׳ינג׳י זכר, תקשורתי וחמוד, מגיע להתלטף מידי פעם, יוצא לשיטוטים וחוזר, אוהב לאכול, ולנוח בפינות השונות בבית. ליאה, לעומת זאת, חתולה שחורה ונאווה, לא מתקשרת איתנו בכלל, רוב הזמן שוכבת מתחת לשמיכה על מיטתה של בעלת הבית. מידי פעם אני רואה אותה חומקת החוצה, לאכול משהו ולחזור למיטה. נראה שהיא ממש מדוכדכת. מזדחלת לה תחושה שלא רק היא מדוכדכת בבית הזה. הטיפול בהם אינו דורש מאמץ מיוחד, אנחנו מתמקדים כל אחד בענייניו, ונהנים לצפות בהם מידי פעם מגיחים ונעלמים, תכלס כמו שחתולים אוהבים. בבוקר, לאחר לילה מושלג, אני עומדת וצופה בחלון הגדול הפונה לחצר האחורית, ופתאום, לוקח לי רגע להבין שמה שאני רואה זו חיה כהה עצומה בגודלה, עומדת לה בנחת באמצע הדשא ומלחכת לה בשקט קצת דשא, וקצת מהשיחים שבחצר. מעולם לא ראיתי מוס, אז הנה הוא במלוא הדרו. איזו חוויה לצפות בו, מלא בביטחון כאילו זו החצר האחורית שלו. הוא נמצא שם כמה שעות עד שהולך לו לדרכו. 

בתמונה של מאק, הבליטה בשמיכה מאחור זו ליאה

3 ימים עוברים ביעף, והנה אנחנו שוב מתכוננים לצאת לדרכים. מכינה להם צנצנת עם גרנולה שאפיתי בתנור שלהם. האפייה עוטפת אותי בתחושה של בית. הגרנולה המוכרת אותה אפיתי במשך שנים לכל יושבי הבית וצאצאיו. היום מיקה מכינה באוסטרליה, ויותם בברלין והנה היא הגיעה גם לקולורדו, להרי הרוקי המושלגים. המתכון, דרך אגב לקוח מהספר ״בישול מלא חיים״ של יוטקה השפית של המסעדה ההיסטורית מקיבוץ הרדוף.

אנחנו עוזבים את Steamboat Springs וממשיכים לכיוון דנבר, עוצרים בפאתי העיר ומספיקים לישון לילה אחרון בפארק קרוואנים לפני שנסגר לשנת החורף שלו. ניצנים של שגרה בוקעים בהתנהלות שלנו. מגיעים לפארק, עוגנים את הדובה ואני פותחת רגע סוגריים כדי לשים פה סרטון שצילמנו (בעזרתם האדיבה של יותם ודניאל, מנהלי הסושיאל האהובים שלנו) שמסביר מה המשמעות של להגיע ולעגון. ככל שהימים עוברים, אנחנו יותר ויותר מיומנים ועושים הכל ממש מהר. 

מסתמן שאנו בונים שגרה המחלקת את היום ל-2. בתחילת היום, גיא שותה קפה ואני יוצאת החוצה, אני חייבת לצאת החוצה כדי להעיר את חושי, לחבר את עצמי ממש כמו חשמל לאנרגיית היקום וזה כולל בדרך כלל הליכה, שיטוט וריצה. תלוי עם כמה אנרגיה קמתי. לאחר מכן, ארוחת בוקר, שבשבועות האחרונים מורכבת מדייסה עם פירות יער, ולאחריה כל אחד מאתנו יושב לעבוד או ללמוד (גיא עובד בפרויקטים שלו במחשב, ואני עושה פגישות ייעוץ/טיפולים, לומדת רומנית שזה מסיפור אחר, וכותבת).

זו לרוב פעילות הבוקר שלנו. 

הפסקת צהרים, ולאחריה אנחנו עולים על האופניים ויוצאים לשוטט, מחפשים שבילי אופניים המצויים פה בכל פינה, חוקרים את העיירה לידה אנו נמצאים, או נחל, או הר או כמובן, איך לא, בית קפה. החיים עם מי מבני או בנות אברמסון מגיעים עם העובדה המוגמרת שבכל מקום חדש אליו מגיעים, יש לדגום או ללגום את הקפה בבית הקפה המקומי. 

גיא הבין מאוד מהר שאני לא פרטנרית לטיפוס הרים, כמו שהוא רגיל עם ״חבורת רוכבי שריגים״ שלו, ועדיין הרכיבה מאוד משמחת את שנינו. אנחנו נהנים לחקור ולהכיר את המקומות אליהם מגיעים עם האופניים וזו דרך נפלאה לראות, להיות בתנועה ולהשתלב בחיים המקומיים.

קפה, אופניים וארוחה ביתית

כלבה ושמה Wanda

למחרת, אנחנו מגיעים לפרבר בדנוור לבית נוסף, בו נשהה 4 ימים ונשמור על כלבה בשם Wanda. הבית הנוכחי הרבה יותר צנוע (כמו שאנחנו אוהבים), שייך לזוג צעיר עם כלבה. הבית נקי ומסודר, ו-Wanda, כלבה מזן הנקרא golden doodle, בדיוק כמו שכתוב, היא שילוב של גולדן רטריבר עם פודל. בקיצור היא פודלית ענקית, שמתנהגת כמו גולדנית, אוהבת מים, לרוץ אחרי צעצועים עפים באוויר, והיא מקסימה וכובשת לבבות. אנחנו מתאהבים בה מיד ונהנים מחיבוקים אינסופיים איתה. גם פה הטיפול לא לוקח מאתנו הרבה זמן, מוציאים אותה לטיול ונותנים לה אוכל פעמיים ביום. כל אחד מאתנו מסדר לו פינת עבודה, ויש שגרת עבודה וחיים.

בשבת, אנחנו לוקחים יום חופש ונוסעים לעיירה בשם Boulder, מרחק של 3/4 שעה נסיעה. מתחילת הטיול שלנו אני חולמת להגיע לעיירה הזו. לפני הרבה שנים, אחרי הצבא, עבדתי בכפרייה של צבי ובן עמי מכפר ויתקין, שם התוודעתי לחברת תה צמחים בשם Celestial Seasonings. אהבתי את הקופסאות המצוירות הצבעוניות שלהם ואת מגוון הטעמים המיוחד. מהנטייה המוזרה שלי לקרוא את האותיות הקטנות שבצד האחורי של הקופסאות שמעתי לראשונה על מקום בשם בולדר, קולורדו, שם מיוצר התה. כמה שנים לאחר מכן, בעודי מחפשת את עצמי, מה ללמוד? במה לעבוד? שוב שמעתי על העיירה הזו, שם נמצאת אוניברסיטה בודהיסטית אשר כבשה את ליבי. היה לי חלום ללמוד שם. הוא לא התגשם, אך חלומות אחרים כן. חיכיתי ליום בו אוכל לבקר, להתרשם ולדמיין מי הייתי, ומה הייתי הופכת להיות לו הייתי מבלה שם כמה שנים או את חיי. אז נסענו. עשינו סיור מודרך במפעל התה המקסים שלהם, טעמנו טעמים חדשים וקנינו כמה קופסאות תה שיהיו לנו בקרוואן. האוניברסיטה היתה סגורה אבל צפיתי בבנייניה מרחוק ודמיינתי את עצמי סטודנטית צעירה מתהלכת בין שביליה וסופגת חיים אחרים. 

בזמן שאני כותבת שורות אלו, אנחנו כבר בסיפור אחר. נפרדנו מ-Wanda בדמעות. בכלל אני דומעת הרבה, ומבינה שיש פה תהליך של התנקות, של פרידה מהחיים שהיו לנו, משנתיים קשות ועצובות, מהפרידה מפוקסי, מהבית, מהמשפחה, החברים. הגעגועים הופכים לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו, ואני כל כך אסירת תודה על המון דברים. על הוואטסאפ וידאו שמאפשר תקשורת ישירה, מיידית עם אהובינו במרחקים. על המקרר שלנו המלא בכל טוב, על החלום שלנו המתגשם לו בדרכו, על הפינה החמה שיצרנו לנו כאן העוברת אתנו ממקום למקום.

אחרי הגיחה לקולורדו, אנחנו עושים את דרכינו שוב לכיוון מערב, לעבר קליפורניה, רק שבדרך מתכננים לעבור בכמה משכיות החמדה שארה״ב התברכה בהן בשפע בלתי יתואר. לפני כן נעצור לעוד כמה ימים בבית עם כלב ושני חתולים, עליהם נספר בפעם הבאה. 

מוסיפה פה עוד תמונות כי קשה לבחור מבין כולן:

סתם ארוחת צהרים ביום של חול, פינת עבודה בקרוואן, שלג, כרטיס ברכה עם קופון מתנה לקפה

וכרגיל, נתבל את הפוסט במילותיו הצלולות של גיא המשורר:

פְּלָגֵי מַיִם

הֲנוּכַל?

כְּמֵי הַפֶּלֶג הַזוֹרֵם לְאִיטוֹ,

לְעַגֵּל אֲבָנָיו,

לְנַקּוֹת,

לְרַכֵּךְ שִׁפְעֵי נְתִיבוֹ —

הֲנוּכַל?

כְּשֶׁיִצְפּוֹ שֶׁל הַפֶּלֶג

לִסְחוֹף בְּהֲמִיַּת נַפְשֵׁנוּ.