פוסט 7- ארץ הקניונים והפארקים הלאומיים

28/11/25

2 חטופים טרם שבו

hoodos

החלון שמעל ראשינו

התעוררתי בזריחה וצפיתי מהחלון שמעל ראשי בורוד השמיים, פסים פסים, להקות של ציפורים נודדות בדרכן לאי שם, וההרים הגבוהים למרגלותיהם אנחנו ישנים בלילות האחרונים עומדים במקומם אלפי שנים. השמש עולה והצבעים משתנים, האור מתחזק ומציף את עלי הזהב בבוהק זוהר. החניון מתעורר לאט. עדיין קור מקפיא בחוץ, אך הכלבים דורשים לצאת ובין הקרוואנים טיול של בוקר. כולם עטופים במעילים וכובעי צמר כי קר. החלון שמעל ראשינו זו אחת המתנות המפתיעות של הקרוואן. לא חשבנו על זה מראש, וגם לא שמנו לב כשקנינו את הקרוואן שהוא ישנו בכלל. יש קרוואנים ללא החלון הזה. איזו מתנה. כל בוקר אנחנו מתעוררים עם תפאורה אחרת ממש מעל ראשינו, ובלילה, תהלוכה מפוארת של כוכבי השמיים במיוחד במקומות ללא זיהום אור.

מחלון חדרי

America The Beautiful- ATB

מאחר וידענו מראש כי נעבור בכמה פארקים לאומיים בדרכינו, הצטיידנו מבעוד מועד, כלומר כבר בפורטלנד בסניף של REI (חנות לציוד טיולים שדיסנילנד לאוהבי הז׳אנר). זהו כרטיס שעולה 70$ ומקנה כניסה חינם לכל הפארקים הלאומיים של ארה״ב. כבר אחרי כמה שבועות החזיר את ההשקעה מאחר וכניסה עולה בדרכ 30-35$, יש פארקים זולים יותר אבל זה הסטנדרט. הגנים הלאומיים שלהם מתוקתקים בצורה מעוררת השתאות. הכל מסודר. שבילי הליכה ברמות קושי שונות, שבילי אופניים, שלטי מידע- והכל כתוב שם, לא משאירים שום דבר לדמיון, בדיוק כמה מייל, מה צריך לקחת, יש מסלולים שצריך לעדכן את ה-ranger לפני שיוצאים. בשנים האחרונות הם מחויבים לאפשר לפחות נקודת גישה אחת לאנשים מוגבלים וזו מחווה אנושית יפה. גיא עוצר ליד השלטים השונים, לומד אותם, מעריך. האמריקאים יודעים איך לעבוד. הכל עשוי חומרים עמידים בפני עונות השנה השונות וכך לא באים בטענות למי שעיצב והכין את השלטים על בלאי כמו שקורה בארץ אהבתי.

Arches National Park

אחרי כשעתיים של נסיעה, הגענו לעיירה בשם Moab. קבוצת הרוכבים משריגים מכירים אותה היטב שהרי עברו שם בטיול המיתולוגי מלפני כמה שנים. אנחנו לא עוצרים בעיירה אלא נכנסים ישר לפארק, והנוף, נוף קדומים עוצר נשימה. זה כמו לנסוע בתוך מוזיאון, רק שהוא בחוץ, והמוצגים עצומים. צורות צורות שהטבע יצר, יצירות אמנות מופלאות מפוסלות בסלעים בגוונים רבים. אנחנו מגיעים לחניון לילה בתוך הפארק עצמו, ולשמחתינו מוצאים מקום לדובה ללילה. אלו המקומות בהם אנחנו הכי אוהבים לישון. אלו חניונים ציבוריים, מאוד מאוד זולים (25-30$ ללילה) וכמו שדני כתב בשיר- ״עם הטבע להתערבב״. את זה הכי אוהבים. אי אפשר להזמין מקום מראש, כי הם עובדים על העיקרון של הראשון תופס. מזל שסוף הסתיו וזו לא העונה החמה לטיולים. מורידים אופניים, עושים סיבוב, צופים בשקיעה וחוזרים להכין ארוחת ערב בדובה. מהחלון אנו צופים בשקיעה, זריחה, כוכבים וירח. והכל מהמיטה החמימה והנעימה. שקט מציף את הלב, וכן, גם אושר צרוף לרגעים ספורים.

הפארק הזה מיוחד בשל מאות קשתות אבן טבעיות, אדומות, מרשימות מאוד, המקשטות אותו לאורכו ולרוחבו. בבוקר אנחנו מתקרבים עם הקרוואן למסלול הליכה של כ-5 ק״מ. אני יוצאת לטפס קצת וגיא נשאר לעבוד בקרוואן. בהדרגה מצטרפים עוד ועוד מטפסים, נחיל של תיירים, בליל של שפות מכל העולם. ממש מגדל בבל. הודית, סינית, יפנית, גרמנית, שוודית, ספרדית, פורטוגזית. במוחי אני מתרגלת משפטים, מילים, מספרים ברומנית. עוד שבועיים המבחן ואני מתחילה להלחץ.

צועדת, מטפסת, ובסופו של המסלול מתגלה לעיני הקשת העדינה- The delicate Arch. יפה, עדינה ומאוד עוצמתית. ממש כמו בבגדי המלך החדשים, אני שומעת ילד צועק לאמא שלו- ״ הי אמא זו הקשת שמסמלת את יוטה״. ורק אז יורד לי האסימון ומבינה למה כולם פה בהתרגשות שיא, מטפסים, מצטלמים, מחפשים את הזוית המושלמת. אני מביטה סביבי ולומדת מאנשים איך להחזיק את הטלפון נכון, איך לעשות סלפי נכון.

אני בסלפי עם העדינה

אחרצ עוזבים את פארק הקשתות, ועוברים לפארק נוסף לא רחוק ממנו בשם:

Canyonland National park

הוא לא גדול, המרחבים בו מרחיבי לב, נופים פתוחים ועצומים,קניונים, נהרות ותצפיות מעתיקות נשימה. הכל יפה יפה. אנחנו ישנים בפארק הזה לילה אחד ולמחרת יורדים למואב. הגיע הזמן למלא דלק, מים, גז, לפנות מים שחורים, לקנות אוכל. בסוף כל הסידורים, עוצרים ללילה בחניון ציבורי מקסים וקרוב לעיירה.

מ- moab אנחנו נוסעים למקום בשם Capitol Reef. שם אנחנו מחליטים להשאר שני לילות כדי לעבוד וללמוד (רומנית). אני אסביר:

הרומן עם רומניה

אבא שלי נולד ברומניה ועלה עם סבתא טוני, אימא שלו לארץ בשנת 1948, שבוע לפני שאחיו הגדול, אפרים, נהרג במלחמת השחרור. לפני יותר מ-6 שנים החלטנו לעשות אזרחות רומנית, אחותי, אני והילדים. הסתבכנו עם זה מאוד, בעיקר עם תעודת הלידה של אבי. בכל מקרה, הצלחנו להגיש את הבקשה לאזרחות בבוקרשט בקיץ האחרון, אבל אז הרומנים החליטו להקשיח עמדות, ודורשים מכל מגישי בקשות לאזרחות לעבור מבחן שפה ברמה של B-1, שזו רמה גבוהה מאוד. אנחנו מחליטים לא להתיאש. כבר הגשנו את הבקשה, אז נרשמנו ללימודי שפה בקורס מקוון של אוניברסיטת בוקרשט. אני נפגשת עם יותם ואגם פעמיים בשבוע בימי שני ורביעי ואנחנו לומדים את הקורס הבסיסי הלוא הוא A-1. זה ממש חדר כושר למוח. אני מרגישה את המוח שלי מזיע בשיעורים, כולו נוטף זיעה ממאמץ. אני מנסה לזכור משהו מהבית, אבל אין. אין כלום. סבתא טוני כן היתה מדברת עם אבא שלי ברומנית, אבל הוא היה עונה לה בעברית. הוא לא דיבר את השפה הזו בכלל בבית. מה שכן, יש לפעמים הבלחות של דמיון לספרדית וזה עוזר. המבחן ב26/11/25. כן הוא היה אתמול. עכשיו מחכים לציונים וגם מתפללים שרומנים ישנו ויקלו קצת את הדרישות הבלתי מציאותיות שלהם.

אני חוזרת ל- CAPITOL REEF

הגענו לשם דרך כביש - 24, אחד מה- scenic byways. אלו כבישי נוף שהם מסע בפני עצמו. הנוף, העיירות וכל מה שפוגשים בדרך, מיוחד ורק מי שלא ממהר פונה לכבישים הללו. הנסיעה בו היתה מרתקת. אנחנו מגלים אינספור גוונים של חום, צהוב ומה שבינהם. תתי גוונים, אליהם מצטרפים סגולים, ורודים של גבעות, הרים שמים ועננים. איזה יופי! אנחנו עוליםבמעלה ההרים. כשעוצרים למלא דלק, מרגישים את הירידה בטמפ׳. קר מאוד בחוץ. הכביש מתפתל בצמוד לנחל, ונופים משולבים עם המים, שיחים, עצים והזהב הסתוי שמלווה אותנו עדיין. הגענו אחר״צ לחניון יחסית חדש, הכל מאורגן, נקי עם המקלחת הכי מפנקת שהיתה לנו מזה חודשים. המקלחת פרטית, יש בה סבון, שמפו ומרכך ריחניים והיא מחוממת ונעימה. איזו שמחה קטנה ומושלמת. אנחנו נשארים שם שני לילות, ומנצלים את הזמן לעבוד וללמוד, כאמור. בבקרים, מהחלון הפנורמי שלנו מזדקרים הרים מושלגים שמקיפים אותנו מכל עבר.

התמונות למעלה מהחניון, התמונות למטה מכביש 24

אחרי יומיים במקום המהמם הזה, אנחנו אורזים ויוצאים לדרך, הפעם לכביש 12 אשר ידוע כאחד הכבישים היפים והמיוחדים בארצות הברית. אנחנו מתחילים בנסיעה, הכביש מתפתל ועולה. ככל שאנחנו עולים, הטפרטורות יורדות, והנוף נעשה לבן לגמרי. אנחנו נוסעים בשלג, וחווים את יופי הכביש תחת המעטה הלבן. שוב עצי הצפצפה, מרתקים אותי. הם עומדים ערומים לגמרי וערימות של שלג על ענפיהם, כמו פסלים לבנים שקטים על רקע של לבן. גם לצבע הלבן יש אינספור גוונים. חלק מהזמן אנחנו בתוך ערפל ונוסעים מאוד לאט. הכביש מתפתל ומתחיל לרדת מטה, אז גם הנוף משתנה מהררי בחזרה למדברי עם הסלעים הצבעוניים, ושיחים במגוון עצום של חומים, צהובים וסגולים.

הגענו לעיירה, ונראה שכל החניונים כבר סגורים לחורף. כבר החלטנו לחפש חדר במלון, ואז מצאנו את החניון האחרון, עם הלילה האחרון בו הם פתוחים ושמחו לארח אותנו. יורד גשם ללא הפסקה, קר, אבל יש לנו מקום עם מקלחת חמה וזה מספק ומשמח אותנו.

Bryce National Park

בבוקר נפרדנו מחניון הקרוואנים שסגר את שעריו לחורף הקרוב ונסענו לברייס פארק. ידענו שהוא גבוה בהרים ובאמת עלינו עוד ועוד עם כביש 12 היפהפה שלקח אותנו ממש עד הכניסה לפארק. נכנסנו עם הכרטיס האדום והפארק כולו מושלג לגמרי. יופי עוצר נשימה וקר קר. הייחודיות של הברייס היא העמודים הנקראים Hoodos. כל הפארק מלא במאות עמודי אבן דקיקים, צבעוניים ומיוחדים מאוד. אנחנו זוכים לראות את הכל בתוספת שלג שזה מחזה מיוחד במינו. הפארק עצמו בנוי מרצף של קערות שנראות כמו אמפיתאטרון פתוח ובתוכו העמודים מזדקרים בצורות שונות ומופלאות. חלק מהפארק כבר סגור למבקרים, אבל החלק הפתוח נפלא ואנחנו נהנים מכל רגע.

בית החתולים והתרנגולות

הסופ"ש מתקרב, ואנחנו מגיעים לאזור העיירה Kanab שם אנחנו אמורים לשמור על חתולים ותרנגולות של אישה בשם סוזאן, דרך האתר של ה- petsitting. עשר דקות לפני שאנחנו מגיעים לעיירה, אני רואה הודעה מסוזאן, שאחד החתולים, שמו ד״ר גו׳נס חולה והיא מבטלת את הנסיעה שלה כי היא דואגת לו ולא רוצה להשאיר לנו לטפל בחתול חולה. איזו אכזבה. חיכינו לבית עם קירות, מקלחת, מטבח, וכמובן מכונת כביסה.

אנחנו מחליטים לעצור רגע ולאכול צהרים, ואחרכ להחליט מה עושים. נכנסנו לדרך עפר מהכביש והגענו למקום מדהים ביופיו. אנחנו אוכלים שם צהרים, גיא יושב לעבוד ואני יוצאת לחקור את המקום. אני מטפסת על גבעה שמשקיפה על האזור, יושבת למעלה, עושה מדיטציה, נשימות וטיפול אנרגטי לחתול (כן, זה משהו שהתפתח בחודשים האחרונים). אני רואה את דרכי הנשימה שלו חסומים ועובדת עליהם. כשאני חוזרת, אנחנו פשוט מחליטים להשאר שם ולישון את הלילה. זו פעם ראשונה שאנחנו ישנים בטבע לגמרי בלי חניון מסודר. גם לזה יש שם והאמריקאים קוראים לזה boondocking. אנחנו שמחים עם השקט והמקום המדהים ביופיו. מאוחר יותר סימסתי לסוזאן שאנחנו ישנים ממש קרוב ואם היא תראה בבוקר שהחתול מרגיש יותר טוב, אנחנו גמישים ונוכל פשוט לבוא כמתוכנן. ואכן, בבוקר, סוזאן מודיעה שד״ר ג׳ונס חזר לאיתנו והיא תשמח שנבוא. אנחנו נכנסים לעיירה, עושים קצת סידורים (דלק, גז, ריקון מים שחורים) ונוסעים לביתה של סוזאן. היא פוגשת אותנו במאור פנים, מסבירה לנו הכל ומראה לנו את הבית, החיות, אוכל וכל שאר הפרטים, ויוצאת לדרכה לבקר את אחותה לסופ״ש. את הכלבה היא לוקחת איתה כי היא רגישה מאוד ולא מסתדרת עם זרים. אנחנו נשארים לשמור על 4 חתולים ושש תרנגולות מפוארות ומלכותיות. הבית שלה צבעוני מאוד, מעוצב בסגנון קצת מקסיקני, אקלקטי מאוד, אך צנוע וחמוד. הבעיה היחידה היא שהוא כולו מאובק, לא נקי בלשון המעטה, והריח- ריח החתולים. אין ספק שהחתולים הם בעלי הבית כאן. הם מקבלים את האוכל שלהם על השיש במטבח, בכל חדר יש להם כריות, מתקני משחק וצעצועים. אני מפשילה שרוולים, מוצאת את שואב האבק, וממילא יש אנרגיה של יום שישי, אז יאללה, גם הבית שלה יהיה נקי לשישי. מזל שהוא קטן, ותוך שעתיים אני מסיימת. עכשיו אני יכולה להרגיש בנוח. זו עיירה קטנה, אנחנו יוצאים לרכיבה באופניים לסיבוב הכרות. מסתבר שבעיירה הזו ובסביבתה היו מצלמים את כל המערבונים הכי מפורסמים בהיסטוריית הקלונוע, ולכן בכל רחובות מפוזרים שלטים עם צילומים של השחקנים וסיפור הסרט. הסופש עבר עלינו בנעימים, והפעם לא נפרדנו בדמעות, למרות שהחיות היו מקסימות, חברותיות וקלות לטיפול.

אין צורך לתאר, אפשר לדמיין

וממילותיו של גיא המשורר:

עַל חֲלוֹמוֹת וְחַלּוֹנוֹת

חַלּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ

הַתִּקְוָה וְהַבְּדִידוּת

חַלּוֹנוֹת אָבִיב וְסְתָו

חַלּוֹן מְלַבְלֵב

חַלּוֹן סַגְרִירִי

חַלּוֹן אֶל נוֹף יַלְדוּתִי

וְכָזֶה הָרוֹאֶה בָּכְרוּתִי

וְאוּלַי כָּל הַחַלּוֹנוֹת

חֲלוֹמִי

עד כאן קורותינו בשבועיים האחרונים.

בפוסט הבא על Zion , Grand Canyon ועוד שאר ירקות.

כמו תמיד, נשמח לשמוע מכם תגובות, שאלות, הבהרות, הארות באהבה

גיא, אפרת והדובה