פוסט 8- חריצי חיינו

6/12/25

חטוף 1

נפרדנו מבית החתולים והתרנגולות, לא לפני שהנחנו על שיש המטבח צנצנת עם גרנולה מתנה לסוזאן על שהשאירה לנו את ביתה בנדיבות ואמון אנושי ראוי להערכה.

שוב אנחנו בדובה, בדרכים, גומעים מרחקים ארוכים, עוזבים את יוטה, ועוברים לאריזונה. הנוף משתנה. הוא מאוד מדברי ושומם, ומרחבים אינסופיים.

השממה הזו אינה רק ויזואלית. האוויר מאוד יבש, מה שמשפיע על העור שמבקש כמויות עצומות של קרם לחות ושפתונים. עלינו להסתגל למזג האוויר, להקפיד לשתות הרבה ולאכול מזונות יותר מלחלחים ופחות מייבשים (טרמינולוגיה מהרפואה הסינית). אפרופו מזון, כשאנחנו נמצאים באזורים השוממים, המבודדים הללו, עוברים בעיירות נידחות בהן המכולת/ סופר זו חנות הנוחות בתחנת הדלק, המכילה אך ורק מזון עטוף בעטיפות המרשרשות, אני חושבת על מדבר תזונתי, על תת תזונה. אנשים אוכלים אבל לא את האוכל הנכון ונכנסים למצב של תת תזונה כתוצאה מתרבות השפע. החסך במזון אמיתי- חי, הגדל באדמה ולא במפעלים ענקיים עם מכונות ורובוטים. אני מתנחמת במטבח הקטן שלנו בו אנחנו מבשלים רוב הזמן את האוכל שאנחנו אוהבים.

אנחנו נמצאים ברמת קולורדו (Colorado Plateau) — אזור גאולוגי עצום המשתרע על יוטה, אריזונה, קולורדו וניו-מקסיקו. הרמה כולה עלתה באופן אחיד במשך עשרות מיליוני שנים, ולכן שכבות הסלע בה ישרות וברורות, ממש כמו ספר פתוח. מצד שני אנחנו עדים לסלעי משקע צבעוניים ועשירים בגוונים אדומים, כתומים, ורודים ולבנים, אשר יוצרים יופי מיוחד במינו. שכבת הסלע המיוחדת ביותר נקראת Navajo Sandstone, והיא נשחקת ע״י שטפונות מים בצורה ייחודית מאוד, בקימורים עגולים וצבעוניים. אי אפשר בכלל לראות או לדמיין את היופי המסתתר בתוך חריצי האדמה העצומים הפרושים לאורך ולרוחב הרמה העצומה. אחד החריצים הללו הוא נהר הקולורדו אותו אנחנו מלווים כבר מאות קילומטרים, לעיתים נפגשים ולעיתים נפרדים. קניון-חריץ ענק הזורם בשקט עד שנשפך לים במקסיקו. ואני חושבת על חריצי חיינו. החריצים העצומים המכילים את הכאבים, המחלות, היגון, הפחדים, כל העניינים הלא פתורים שלנו שוקעים לתוך החריצים הללו עמוק פנימה. כשאנחנו מעיזים להתבונן בהם, לחקור אותם, עלינו לרדת למטה, לגעת בכאב, להתיידד איתו, ללמוד לקבל אותו ולהאמין כי אנחנו גדלים ומתפתחים מהחריצים האלו. היפנים ממלאים את החריצים הללו בזהב (קינצוגי). אני נזכרת בסרט ״תלמה ולואיז״ והסצינה בסופו, בה הן נוהגות ברכב הלאה אל תוך אחד החריצים העמוקים ביותר באדמה, הלאה הלאה אל חיים אחרים.

Antilope Canyon

פנינו מועדות לעיירה מדברית בשם Page. שם נשאר כמה ימים כדי לעבוד, ללמוד, לעבור מבחן ברומנית, ובעיקר לבקר במקום שנקרא Antilope Canyon.

נרשמתי לסיור מודרך הנערך בתוך שמורת טבע אינדיאנית, ע״י מדריכים אינדיאנים. זהו שטח סגור ואי אפשר להגיע לשם עצמאית. בעיקר לא לקניון הספציפי הזה עקב אסון שהתרחש שם בשנת 1997, אז נסחפה שם קבוצה של מטיילים אל מותה, לאחר שלא הקשיבו להנחיות לצאת משם בזמן. הקניונים האלו עשויים משכבות סלע חולי אדום שצבעו מגיע מעושר הברזל שהוא מכיל. השיטפונות האימתניים מגיעים מזרימת מי גשמים המגיעים מהרים הסובבים את הקניונים הללו. תוך כמה דקות הם שוטפים ומציפים את כל האזור. באותה מהירות בה מגיעים, כך גם נעלמים, נספגים ונמוגים להם כמויות עצומות של מים. המטיילים קיבלו אזהרה מאנשים שראו שיורד גשם בהרים, אך אצלם בקניון השמש זרחה ולא נראה להם הגיוני לעזוב.

אני מצטרפת לקבוצה של תיירים ואנחנו נוסעים לסיור ביחד. הסיור עצמו לא ארוך במיוחד אבל מרתק. אנחנו נכנסים לנקיק צר, עשוי אבן אדומה מרהיבה ביופיה, היוצרת קימורים וצורות אינסופיות שמרתקות אליה את העין. שוב, מוזיאון בטבע בחוץ, עשוי כולו מחומרים טבעיים לחלוטין.

Grand Canyon

למחרת, אורזים ויוצאים בהתרגשות וציפיה אל ה- Grand Canyon. נוסעים דרך המדבר הצחיח במשך כמה שעות. בשלב מסוים יש פנייה לדרך המובילה אך ורק לפארק. ארוכה, מתפתלת, ובהדרגה מופיעים להם שיחים, שהופכים לעצים והנה אנחנו ביער. אנחנו ישנים בחניון ציבורי בתוך הפארק. פינה משלנו בתוך היער שאינו עבות. מניפת הכוכבים פרושה לעיננו בלילה, ואין בכלל זיהום אור. איזו זכות גדולה.

בבוקר אנחנו יוצאים לסיור בקניון על האופניים. עוברים בין נקודות תצפית שונות. זהו קניון עצום והנשימה נעתקת למראהו. אנחנו מגיעים למרכז המבקרים, והוא עמוס מאוד בתיירים. נכנסים לסרט המוקרן כל חצי שעה במרכז המבקרים בטוחים שנצפה בהסברים מלומדים ומקצועיים על תהליך התהוות הקניון/חריץ העצום הזה, והיינו מופתעים לגלות שאנחנו צופים בסרט שכולו בנוי ממונולוגים של אינדיאנים מ-11 השבטים השונים אשר חיו בקניון במשך מאות שנים עד שהמדינה פינתה אותם משם. הם דיברו באופן מעורר התרגשות. סיפרו את הסיפור המשפחתי- שבטי שלהם. הראו את הטקסים שהם ביצעו במשך שנים ליד הנהר, למטה במים ובטבע. טקסים שמטרתם להביא להרמוניה דרך שירה, ריקוד, תיפוף, ציורי חול. האמונה שלהם מבוססת על רוחניות עמוקה. מבחינתם הקניון הינו יישות חיה, מקום קדוש המהווה חלק מסיפור הבריאה. הם מאמינים שהרוחות של אבות אבותיהם שוכנות בקניון וכי יש בו שערים רוחניים. כל הטבע- האדמה, הסלעים, העצים, בעלי החיים והנהר- כולם ייצורים חיים בעלי רוח (spirit). היחס שלהם לטבע הוא של שותפות ולא של ניצול. הסיפורים שלהם עוברים בע״פ מדור לדור. ידע, חוכמת חיים, סיפורי בריאה, רפואה. התרגשנו מאוד לצפות בסרט, וחשבנו כמה יש לנו ללמוד מהתרבויות העתיקות האלו אשר נוצלו, והוכחדו בברוטליות. לפחות האמריקנים יודעים לבקש סליחה ולנסות לכפר על הפשעים הנוראיים שביצעו באנשים האלו.

הדרך לברקלי

למחרת, קמנו מוקדם, מתרגשים לצאת לדרך כשפנינו מועדות לברקלי אשר בקליפורניה. בברקלי גרה חברת ילדות שלי, קרן. אנחנו מכירות מגיל 5, מגן החובה שברחוב הלל יפה, חדרה. אנחנו גרנו שם בזמן שהבית בחופית נבנה, ואילו קרן היתה מגיעה לחופשות אצל הסבים וכך הכרנו. ברגע שקרן שמעה על התכניות שלנו לפני כמה חודשים, הזמינה אותנו לעצור אצלה, והיה ברור כי המסלול שלנו יעבור בעיר הסמוכה לסאן פרנסיסקו. אנחנו נמצאים כמה מאות קילומטרים מברקלי ויעברו כמה ימים עד שנגיע לשם, אז מתכננים נסיעה עם עצירות מעניינות בדרך.

Route 66

https://youtu.be/uRX_NZ7kTt0?si=K4-nI3Jo6BiYyjn4

אנחנו בוחרים לנסוע בכביש 66 האגדי, אשר נחשב לאחד מסמלי התקווה, ההרפתקאה, והחופש הגדולים של ארה״ב. הוא נחנך בשנת 1926, וחיבר בין שיקגו לבין לוס אנג'לס — מסלול באורך כ־3,940 ק״מ שחצה 8 מדינות. אנחנו אפילו מוצאים פלייליסטים מיוחדים של מוסיקה הנקראים על שמו, וכמובן מקשיבים להם בג׳וני (רמקול נייד) שלנו בזמן הנסיעה. מאחר ונסענו בכביש הזה, פספסנו את שלט הפרידה מאריזונה וברוכים הבאים לקליפורניה. אז אין תמונה.

בשנות ה־80 הכביש הוחלף בהדרגה על ידי מערכת של כבישים מהירים (I-40 בעיקר).ב־1985 הוסר ממערכת הכבישים הפדרלית, והיום למרות שאינו כביש רשמי, הנסיעה בו זו חוויה של נסיעה אחורה בזמן. הוא צר, ישן, ועובר דרך עיירות מאובקות עם דיינרים, מוטלים ומוזיאונים מוזרים.

הסרט ״מכוניות״ (למי שזוכרים את ספידי מקווין האדומה) מספר את הסיפור שלו, וכמובן ״קפה בגדד״ האייקוני צולם ממש באחת העיירות הממוקמות על הכביש. כמובן שעצרנו שם.

קפה בגדד

https://youtu.be/oCLpLWcX2cg?si=bP_CXA2ee-z30U0R

אנחנו עוצרים ליד מבנה ישן, מט ליפול, עטוף כולו במדבקות ונדמה כי הן מחזיקות אותו שלא ייפול. המקום נראה נטוש, ואנחנו לא בטוחים שיש פה בכלל מישהו. בכל זאת מתקרבים, הדלת פתוחה וכלב שחור גדול רץ לעברינו בנביחות. נכנסים פנימה לחדר חשוך המואר באורות מעומעמים וצבעוניים של ניאון. בחדר יש גיבוב של חפצים שהקשר בינהם אינו ברור, ובין לבין סטנדים עם חולצות וכובעים עם הלוגו של המקום למכירה. שתי נשים מבוגרות מאוד ניגשות אלינו בשמחה ומקבלות את פנינו. מתרגשות לגלות שהגענו מישראל. אחת מהנשים מציגה את השניה כבעלת המקום. השניה מחייכת ולא מצליחה להוציא מילה מפיה. אני מבינה שהיא בדמנציה עמוקה. הראשונה מספרת שהן שתיהן מגיעות כל בוקר לעבודה ומנהלות ביחד את המקום. אנחנו מרגישים שהלכנו אחורה במנהרת הזמן בכל המובנים. הזמן איטי יותר, החפצים עתיקים, המבנה ישן, ומוסיקת פסקול הסרט מתנגנת שוב ושוב כמו תקליט מקולקל. אנחנו מצטלמים עם הבנות, רוכשים מדבקה של המקום לאוסף הדובה ונפרדים מהן בתודה רבה על הארוח ומאור הפנים שלהן.

ממשיכים בדרך, אנחנו כבר בקליפורניה. מחירי הדלק מזכירים לנו אם במקרה שכחנו. הכל כאן יותר יקר. בהדרגה הנוף הופך ליותר הררי, עם צמחיה, שיחים ועצים. שוב פוגשים את עצי השלכת שצבעם דהוי ומבשר סופה של תקופה.

Avenue of the Giants

אנחנו מגיעים לחניון ציבורי יפיפיה על גדות אגם איזבלה, ישנים שם לילה, מתעוררים לצבעי זריחה קסומים ויוצאים לכיוון יער עצי הסקויה. google maps מראה לנו מסלול קצר יותר ממה שראיתי כמה ימים קודם לכן ואנחנו מחליטים לקחת אותו כדי להגיע למקום שנקרא: Avenue of the Giants. הדרך יפיפיה, מתפתלת בין ההרים, הנוף משתנה לנגד עיננו, שוב אנחנו עולים ועולים ומתקרבים לפסגות מושלגות, נכנסים ליער, ממשיכים לנסוע, עד שהניווט מראה לנו לפנות לשביל עפר. אנחנו פונים אבל דאגה קלה מתחילה לכרסם בנו. הדרך צרה, מפותלת ולא פשוטה למעבר. טבילת אש של 4 על 4 לדובה. אנחנו לא מבינים איך אין עוד אף אחד סביבנו והאם זו הדרך הנכונה? הדרך מתפתלת ועולה, המון מהמורות בשביל ובצידה עומדים שקטים, זקורים, עצים שרופים, בהמוניהם, כמו עדות לטרגדיה נוראה שהתרחשה כאן. מה קרה כאן?

ב-2021 פרצה שריפה שהחלה בעקבות ברק, והלהבות הגיעו עד לשטח ענקי הסקויה העתיקים. רוב העצים נשארו במצב טוב תודות לתחזוקה מונעת נכונה ועבודת כבאות מקצועית בשטח. האתר נסגר ונפתח שוב לאחר שנה.

אחרי נסיעה מתוחה של 20 דקות, אנחנו מגיעים לכביש, פונים שמאלה והנה, הזקנים העתיקים מופיעים לנגד עיננו. הם בני 1000-2000 שנים, עומדים שם בשקט, כאילו אומרים לנו: ״הכל טוב, הנה הגעתם״. אנחנו חונים, סביבנו שרידי שלג שירד, וקר. נכנסים לשביל שיצרו במיוחד לכבוד הזקנים העצומים, בעלי הגזע האדום, העבה עם חריצים ענקיים לאורכם. עומדים בשקט עוצמתי. לכל אחד סיפור משלו. על חלקם ניכרת השריפה. אזורים מפויחים הם עכשיו חלק מהעץ. שחור ואדום ביחד. הצמרות שלהם מפוארות ועצומות. צמרות הזקנים שטוחות יותר, כמו התעייפו מהצורך להוכיח משהו למישהו אחרי אלף ואלפיים שנים. קשה לי לדמיין עוד ייצור שחי כאן על האדמה כל כך הרבה שנים.

ולסיום שמה פה את מילותיו של גיא המשורר לשבוע זה, ותודה רבה לדליה ורדון בן ארי היקרה שניקדה במקצועיות ובמהירות שיא:

1 שִירַת הַטֶּבַע  

הָאוֹר הָרַךְ מְעַרְסֵּל    

מְלַטֵּף אֶת שִכְבַת הַסֶּלַע 

                          קִמוּרֵי הָאֶבֶן וּגְוָנֶיהָ 

                          נִמְשָכִים כְּמִכְחוֹל 

                          עָבִים נִישָֹֹׂאִים 

                          הַיֹּוֹם מְשַנֶּה מַחְלָפוֹתָיו 

                          הַטֶּבַע אוֹמֵר שִירָה 

2. רוּחַ הָאֲדָמָה 

                       הָאֲדָמָה הִיא הָרוּח 

                        הָרוּחַ אֲדָמָה 

                        וּבְטַבּוּרָן 

                       כָּל אֲשֶר אָנוּ 

                       בַּעֲבוּרָן 

3. בֶּן הַמָקוֹם 

                     בֶּן הַמָּקוֹם נוֹשֵׂא מַבָּטוֹ לַשָמַיִם 

                     אַחַר כָּךְ לַאֲדָמָה 

                     וְשוּב לַשָמַיִם 

                     חֲרִיצֵי פָּנָיו כִּנְקִיקֵי הַנָּהָר 

                     עֵינָיו אוֹמְרוֹת תְּפִילָה 

                     לַאֲבוֹתָיו 

                     לְאַדְמָתוֹ . 

וכמו תמיד, נשמח לשמוע מכם, הארות, שאלות, בקשות ותגובות

באהבה וגעגועים

גיא, אפרת והדובה