פוסט ראשון - פרידות והתחלה חדשה

אשכולות 24 שריגים ליאון

התרגשות של פוסט ראשון במסע, עושה צעדים ראשונים גם במדיה הזו.

גיא ואני נכתוב ביחד כל אחד מאתנו בסגנון המיוחד שלו. 

המשורר בורר מילים ואילו אני מוצפת בהן.

התכנית היא לשתף אתכם בקורותינו פעם בשבוע או עשרה ימים, בלי לייפות כמה שיותר קרוב למציאות ולשמור אתכם קרובים אלינו.

סוף אוגוסט, סוף הקיץ, סופים. החצבים פורחים, עדיין חם מאוד ביום והערבים בעמק האלה כבר נעימים ומרמזים על בוא הסתיו.

אנחנו מסיימים לארוז את הבית, למיין, להפרד ולהכניס לארגזים. המחסן בחצר מתמלא לו לאיטו בחפצים שנשארים.

ובין לבין נפרדים מקולגות לעבודה, מטופלים, חברים ומשפחה.

ערב שישי, אצל אורי בחצר, פרידה מהחברים בשריגים. כמו תמיד, האוכל מצוין, המוסיקה בניצוחו של אבינועם, שירים, ברכות מרגשות והמון חיבוקים של אהבה וחברות שמשתבחת עם השנים.

אצרף בסוף כמה מהברכות שקיבלנו וכתבנו שמכילות כל מה שחיי הקהילה היקרה הזו היו ויהיו עבורינו לעד. 

יוצאים אל הלא נודע- בדיוק כמו בשיר.

לא בדיוק יודעים לאן, לכמה זמן, אם ומתי נחזור ולאן. החלטנו לפתוח את כל האפשרויות.

אנחנו בוחרים לשים רגע מאחורינו את האשלייה הכה מוצקה של חיי שגרה מלאים בעבודה, קריירה, משפחה וחברים, של מחאה נגד כל מה שקורה פה בשנים האחרונות, אשלייה של חיים בטוחים. יוצאים להרפתקאה שקוראת לנו בקול חזק וברור. ועדיין אין לנו מושג מה יהיה בה.

שבת בצהרים, בראנץ׳ אצל ניר אח של גיא ופרידה מחממת לב מהמשפחה. שוב כרגיל אוכל מצוין, המון המון אהבה, חיבוקים, דמעות ופרידה. מתנות קטנות לדרך והנה הגיע הרגע. הבית ריק, נקי, זר פרחים על השולחן ממתין לשוכרים, התיקים מונחים מחוץ לבית. סיבוב אחרון, פרידה ונועלים את דלת הבית שהיה לנו מבצר, בסיס וקן חמים ובטוח לגידול המשפחה. אני עולה במדרגות הכל כך מוכרות ומזילה דמעות של פרידה. נפרדים מהבית בהוקרת תודה עצומה על מה שהיה עבורינו כל השנים ומעבירים את המפתח לשוכרים החדשים.

שבת בערב כבר בתל אביב. פעם אחרונה בכיכר החטופים. אולי באמת פעם אחרונה כבר? בתפילה שהסיוט הזה יסתיים כמה שיותר מהר מהולה בחוסר אונים ותסכול שנערמו במשך השנתיים האחרונות.

אנחנו עוברים עוד כמה ימים בתל אביב עד לטיסה בברלין, התחנה הראשונה במסע. נפרדים, מתחבקים, מזילים דמעות. אני מסתגלת לעבוד מרחוק. גיא מסתגל לעבוד רק עם מסך אחד במקום שלושה.

יום חמישי, הגיע יום הטיסה. בדרך לשדה התעופה אני מלטפת במבטי את עמודי החשמל, החום והלחות, העשבים היבשים, הגרפיטי, פקקי התנועה המשתרכים. עוד מעט כל זה ישאר מאחורינו לטובת ברלין. עיר עם רחובות רחבים, עצים עצומים, צל נדיב, מזג אוויר מושלם של סתיו וגרפיטי בגרמנית.

עצירה ראשונה במסע אצל יותם ודניאל ל-4 ימים. אגם מצטרף אלינו, מה שמאפשר לנו להיות ביחד, להפרד בשקט ולהרגיש בעוצמה של חסרונה של מיקה שלנו שחיה באוסטרליה. אבל התכניות לחוד והמציאות לחוד. כמעט כולנו נופלים למשכב משפעת ועד וירוס בטן וכך הבילוי המשותף שלנו הופך להיות סביב מרק עוף ואורז לבן. 

ערב אחרון שלנו ביחד, סביב מרק העוף ואנחנו מקבלים תמונה ממוסגרת של כולנו ביחד באוסטרליה אותה נתלה בקרוואן, ומכתבים סגורים במעטפה לפתוח בטיסה.

שוב אני מזילה דמעות. לומדת להחזיק בתוכי ביחד עצב הפרידה עם סקרנות לקראת הצעד הבא.

טיסה של 9 שעות לעבר השלב השני של המסע. לעבר פורטלנד, אורגון שם המשפחה הגרעינית שלי נמצאת כרגע.

עלי סתיו בצהוב וחום 

מתחילים לכסות מדרכות אפורות 

קרני השמש עוטפות את שולי הבתים 

מחממות ברכות את זגוגית החלון 

שחוק ילדים 

הרחוב רוחש בשלווה 

חשרת עננים מכבידה על האופק 

חומות התוגה מערפלות את העין

תעוקת קישורייך עודנה חותכת 

כושלות צעדי בערבו של היום 

ברלין , סתיו 2025, גיא המשורר

הברכות שקיבלנו:

איך שלא מסתכלים על זה- פרידות זה עצוב, ואני אחד שמבין דבר או שניים בפרידות.

הערב אנו נפרדים מגיא ואפרת, למעשה סוגרים פרק של למעלה מעשרים וחמש שנים שהם לא סתם שכנות, אלא חלק ממשפחה.

אז נכון שיש טכנולוגיה- צ׳אטים- יומן מסע, פייס טיים, אבל זה כמובן לא הדבר האמיתי.

נתגעגע לארוחות משותפות, לאבטיח בבלקון, לדיקור בזמנים קשים, לקפה של בוקר יום שבת, ואין סוף של בילויים משותפים.

אני רוצה לאחל לכם הרבה הצלחה ואין סוף של חוויות למסע הזה שאתם יוצאים אליו, בעצם אל הלא נודע, בטוח שתפיקו מזה את המיטב.

אל תשכחו אותנו… אלה שנשארים מאחור, מנסים לשמור פה על שפיות, עם כל הטירוף הזה, מקווים שתחזרו, בתקווה שעד אז יגמרו המלחמות והחטופים כבר יהיו פה.

וכמו שכתב דני סנדרסון-

״הולכים אל הלא נודע

אל הלא נודע

הולכים אל הלך תדע אם זה טוב או רע

אם זה טוב או רע

שם בלא נודע.

בלי לדעת את גורלנו או מה יהיה

כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה.

תנסו לדמיין אותנו עוד שנים רבות

לא פחות מסובך לקבוע מה יהיה עוד שתי דקות.״

אוהבים וכבר מתגעגעים

                                       עומר ואביטל

אפרת יקרה,

רגע לפני שאת נוסעת לטיול החלומות, הנה כמה דברים מהלב: ראשית ולפני הכל, אומר בשם כולן, שאנחנו כבר מתגעגעות אליך.

שנית, הנסיעה שלכם ממחישה כמה ש- זמן הוא מימד חמקמק. כי זה מרגיש כאילו אך אתמול הגענו לשריגים ודיברנו בינינו על שנות הקן המתרוקן, על דילמת המעבר לעיר, והפנטזיה על טיול סביב העולם וחגיגת החופש ממסגרות.

שאלנו כבר אז אם החיים בכפר ימשיכו לשמח אותנו, ומה אם החברים שלנו יעזבו ונמצא את עצמינו פה לבד?

והנה אנחנו פתאום כבר שם. כלומר פה. הקן מתרוקן, הבית גדל עלינו וקצת השתתק, חלקנו בפנסיה- אחרים תיכף, וחברים התחילו לנדוד.

כמו החודשים שאחרי הטיול הגדול של אחרי צבא, כמו חופשת לידה, ככה על סיפה של החופשה האולטימטיבית- הפנסיה- אף אחד לא הכין אותנו לזה!

עד כאן מחשבות נוגות, ועכשיו אפרתי יקרה ואהובה:

אנחנו מכירות זו את זו פחות או יותר, 30 שנה. 30!

הילדים נולדו, גדלו, בגרו, עזבו את הבית, כבר עשו את הטיול הגדול, חלקם נישאו והולידו נכדים. ואנחנו פה. כל הזמן הזה אנחנו פה. חוות את החיים והעולם  זו דרך העיניים של זו, מלוות אחת את השנייה מעל ומתחת משוכות החיים, מתייעצות, מבלות, תומכות, מלמדות, מתערבבות, נפרדות ומתערבבות מחדש.

ואת ניצבת אתנו, מתבוננת בעיניים חייכניות תמיד, בדיבור רך, שמביא ידע ועומקים מעולמות רחוקים, ג׳ינג׳ית יפה ומאופקת, שמתכעסת בעיניים רושפות רק לשניות ורק לעיתים רחוקות, מוארת מבפנים ומאירה החוצה, נראית נבוכה לפעמים, וממגנטת אליה בלי להיות מודעת לכך.

מאחלת לך נסיעה טובה, מסעירה, נעימה, מרגשת, מרגיעה, מלמדת. מאחלות לך ליהנות מיופיו של העולם ושפיותו, ממפגשים עם אנשים מגוונים, תרבויות וידע. מאחלות לך להתגעגע לישראל ואלינו מדי פעם. מאחלות לך לפרוח, לנשום ולצחוק.

את משמעותית לנו מאוד, ותחסרי לנו בכל מובן. הלוואי שהיינו (בנימה אישית) מנצלות את הזמן כדי להיפגש יותר, אבל אנחנו יודעות ומבטיחות שהלב המשותף שלנו ימשיך לפעום בקצב אחיד בשני קצותיו של העולם.

                                                                         רותי אברמוביץ׳

הברכות שברכנו:

פרידות

אדום לבן צהוב ורוד וירוק

מנגינת צבעי הפריחה

אוושת העשב הנרמס

צל החרוב- מבט רחוק

כחול השמים מלטף את ירוק הגבעות

נגיעת אישון מהורהרת

אדמומית הזריחה

נבלעת בהבלו של היום

אדי החמסין מאפירים את ערבו

חום וצהוב כובשים את האופק

נגיעת אישון מהוססת

חצב מצפה לפריחה לבנה

שבעת המינים נפרשים על העמק

משק זרזירים מתכהה ברקיע

מחול נדודים אומר האישון

ורוגע

נתיב האספלט המעגלי

מתאר הרגל השוקעת בשביל אבני הנחל

דלת עץ חומה

חלון מביט אל

נופה ההיסטורי של ארץ

ונגיעת האישון דומעת

ומוכרות הפסיעות שבדרך

מזוהים הקולות הקרבים

החיבוק נודד לאי שם

האישון מספר געגוע

זו פרידה זמנית מכם אהובים- מהבועה המופלאה שלנו

אולם למרות ההתרגשות לדרך חדשה

עדיין

693 ימים

חטופים ומלחמה אין קץ

ומחנק שאינו מרפה.

                                  גיא המשורר

איך מסכמים 26 שנים בכמה מילים?

נוף קדומים

בית נבנה

עברנו לכאן בלי הרבה ידיעה או הבנה

את מי או מה נפגוש

אבל איך כתב ד״ר סוס?

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים- והגענו

לקהילה בהתהוות

מפגשים בגן השעשועים

טיולי משפחות

ארוחות ערב של שישי ביער

פיקניקים של ימי חורף שמשיים

מרק עוף כשחולים, החלפת ספרים

תמיכה אינסופית בעיתות משבר

בשקט, בטבעיות בלי הרבה לדבר

גדלו פה ילדים לתפארת, הופיעו נכדים

חורף קיץ, אביבים סתווים

נרקמה פה רקמה אנושית מרהיבה

מורכבת מחוטים חוטים ובצבעים עשירה

המשתלבים ביחד לקהילה

שהיא מצנח רחיפה

שהיא קרקע יציבה ופוריה

שמאכילה ומשקה בעיתות מצוקה

שמחבקת ונוכחת תמיד בשקט ובענווה

שמורת טבע שבימינו הופכת לנדירה

קהילה שגם בזכותה

נזרעו זרעים, חלומות הופרחו

והנה אנו פורשים כנפיים למרחקים

בידיעה שרשת הביטחון היציבה

עומדת על תילה

אז אנחנו לא באמת נפרדים, שלומכם קשור בשלומינו כמאמר המשוררת.

זו פשוט הזדמנות להודות לכם

כל אחת ואחד מכם על מי שאתם

להתחבק ולהזיל דמעה בריאה של אהבה וחסד.

אני רוצה לברך את כולנו בברכה שמאנית שאני אוהבת:

שנדע להשיל מעצמינו את כל מה שמיותר ולא משרת אותנו יותר

שנדע להתבונן באמת שלנו בעיניים ללא מורא או פחד

שנזכור את אבות אבותינו מאין באנו

שנבחר לשתות רק מצוף החיים

להתבונן בשמש העולה ולעוף לעבר החלומות שלנו

שנזכור להודות לאמא אדמה על כל השפע שהיא מספקת לנו

שנדע לשמור עליה ועל עצמינו

                                                   אפרת